ובוקר אחד האלבום שהקשבתי לו שוב ושוב לא היה שם יותר. תמונת העטיפה ושם הלהקה עוד הופיעו בספוטיפיי, אבל במקום רשימת שירים הופיע כיתוב על אי זמינות השירים באיזור שלי. שזו דרך מנומסת להגיד פרי פלסטיין, ציוני עלוב. 

ווט לג, להקה בריטית חמודה, היא לא היחידה שהפכה את המוזיקה שלה ללא זמינה בישראל. אתמול הודיעה גם לורד שאת ״רויאל״ אי אפשר יהיה לשמוע באייטונס ישראל. זה אופנתי, וזה מעצבן. לקח לי רגע להבין למה זה כל כך מרגיז אותי, מעבר לחסרונם של השירים שהפכו לפסקול היום-יום שלי בזמן האחרון. הבה נסלק את החשודים המיידיים: כן, זה מפונק ועצלני, צעד מחאה סימבולי שבעיקר מרשים מעריצים אמריקאים ואירופאים שניזונים על חדשות מטיקטוק ואינסטגרם. קל ונוח יותר מלהפגין, לתרום את כל ההכנסות מהמוזיקה שלכם באיזור למטרה ראויה, או ללבוש חגורת הצלה ולעלות על משט לעזה.

אפשר גם לטעון שמדובר בצביעות – אין לאותם אמנים בעיה להיות מושמעים במדינות לא דמוקרטיות ומדכאות מיעוטים כמו ערב הסעודית. אפשר לומר שזו מחאה שפוגעת בקהל היעד הלא נכון – אני מניח שווט לג, לורד ופריימל סקרים לא מככבות בפלייליסט של סמוטריץ׳, בן גביר והחרדים. זה לא מאוד חשוב, אבל כבר מתחיל להתקרב לנקודה. 

הבעיה המרכזית במחאת הספוטיפיי היא שבסופו של דבר היא משתמשת בכלי של משטרים אפלים ודכאניים, מהסוג שאותם אמנים מתיימרים להתנגד לו – צנזורה. מוזיקה אמורה לעורר רגש, ליצור ערוץ תקשורת בין האמן למאזין, אולי אפילו לעורר מחשבה. אפשר היה להתייחס אליה כאל תחמושת עבור מתנגדי המשטר, להודיע על תמיכה בצד ועמדה מסוימים, להפוך שיר כלשהו להמנון מחאה. אבל קל יותר לחסום ולצנזר. להחשיך מסך, למנוע תקשורת באופן גורף – נשמע דומה למדי למה שעושים ברוסיה של פוטין, הונגריה של אורבן ותכף גם אמריקה של טראמפ. 

מחאת הספוטיפיי היא חלק מעידן שטחי שנמנע ממורכבות כמו מהמגיפה השחורה, ומעדיף סיסמאות גסות ופתרונות בומבסטיים (מהנהר עד הים, איזשהו ים) על ניסיון אמיתי להבין דברים לעומקם. זה עצוב גם כחלק מתוגת התקופה, וגם כי בסופו של יום ווט לג הם אחלה להקה. בתקווה שיפרוץ שלום ואפשר יהיה לשמוע שוב את האלבום האחרון שלהם בנחת.

יושבים בבית קפה ומדברים על דיקטטורה, זה נושא מאוד נפוץ עכשיו, אופנתי והולם לשיחות חולין. בדיוק סיימנו אימון בוקר בשבת, השעה מוקדמת אבל בית הקפה כבר כמעט מלא לגמרי. 

אנחנו מוצאים שולחן בחוץ ומתיישבים, מחכים לקפה ולמאפה ובינתיים מדברים על בן גביר, ואיך הסירו מגוגל מידע על העובדה שהוא בכלל ילד מאומץ, ועוד אנשים מצטרפים אלינו ומישהו שואל אם רוצים עוד קפה כי הוא הולך להביא. חולקים סנדוויץ׳ ומדברים על ״ביבי פיילס״, הסרט על חקירות הנתניהוז שאסור להפצה בארץ ולכן כולם צופים בו באמצעות לינקים שטסים לכל כיוון, וכמה הכול נורא.

אני שותה את הקפה השני כשעוברים לדון בשמועות על המצב הבריאותי של נתניהו, ומדברים על המלחמה, ועל סייל של ג׳ינסים שבדיוק התחיל. מזג האוויר נוח, וחבורה אחרת שאני מכיר מגיעה לשולחן ליד ואיזה כיף להיפגש. וכשהשיחה גולשת לשאלת המתי-צריך-לברוח-מפה-דרכונים-זרים, ומישהו אומר שכבר מאוחר מדי, אני אומר שהי, אם אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב ומקטרים על זה כנראה שהמצב לא כל כך רע. וחלק מסכימים וחלק לא, והשיחה עוברת לאיפה בדיוק עובר הקו האדום שאחריו חייבים להגר, ומישהי צריכה לזוז כי הם נוסעים לטייל, ולמישהו יש סידורים בבית, ומתחילים להתפזר איש איש לדרכו.

ובדרך הביתה ברחובות תל אביב, על שביל אופניים ירוק ומסודר, אני מזהה בדיעבד צליל של זיוף בקול שלי, צליל של הורה שרוצה להרגיע ילד מבוהל ואומר לו חצי אמת. טראמפ נבחר, פיטרו את גלנט, פוטין עם אצבע על הכפתור האדום, אבל השמש זורחת והקפה בטמפרטורה הנכונה. יש תקופות רעות, יש תקופות טובות, אפשר להפטיר איזה ״ככה זה״ מרגיע ולשקוע בנמנום קל, ולהתנחם בישיבה של בני חורין בבית קפה בעיר גדולה ומודרנית.

אבל הספק מכרסם, ואולי אנחנו בעצם בשעת הביניים, במקבילה הקוסמית לרגע שבו פוגעת כף הרגל במשקוף, ולשבריר שנייה הכול בסדר, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהכאב כבר מטפס במעלה רשת העצבים, והוא יגיע ויכה. 

בראשון בבוקר קראתי את הכותרות על החטופים שנרצחו ולא ידעתי מה לעשות עם התערובת של ייאוש וזעם שהתפשטה לי בגוף. לומר שלא יעלה על הדעת, שאי אפשר יותר? מילים ריקות. בשנה האחרונה ובכלל, תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית שומעים פתאום נקישות מלמטה. יעלה על הדעת, ובטח שאפשר.

התרגלתי. מתרגלים לכול. יש את הכותרות בבוקר עם הקפה: הרג ומוות, ביזת תקציבים ושרים עלובים, וקדימה לעבודה, ויש אימון בערב, וסידורים, ובימים מסוימים אחרי העבודה אפשר גם ללכת להפגנה. תל אביב ממשיכה להיות מתפקדת ונוחה. אפילו ההפגנות הן מרחק הליכה מהבית. ואי אפשר לעצור את החיים הרי, יש ילדים וחשבונות, ואני יכול לקשקש משהו על זה שהניצחון האמיתי הוא להמשיך בשגרה אבל נו באמת. אין ניצחון אמיתי.

בראשון בבוקר האיזון הזה בין בועת היום יום למציאות הגדולה נפרם, כי המוות של השישה היה כל כך מיותר, כל כך קורע לב, סוף טוב מתבקש שהושחת והפך לטרגדיה. וזה טלטל אותי, והיה ברור שאי אפשר יותר ככה, ובאותה נשימה שבעצם אפשר, שיעברו כמה ימים ויצוצו עוד כותרות. בראשון בצהריים סיימתי לענות על אימייל, הלכתי לכיכר הבימה להשתתף בחסימת כביש מנומסת לשעה קלה, ומשם לאםפם לקנות כמה דברים, ובערב הפגנת ענק. ואז החיים המשיכו. בסוף השבוע כולם כבר דיברו על בן גביר וקצת חול בים. 

מישהי בטוויטר כתבה שהיא לא מוצאת סיבה ללכת להפגין. וחשבתי על למה אני ממשיך ללכת בכל זאת, מה המשמעות שלי בכל הסיפור הזה? אם יבואו המונים מה זה משנה אם אשאר בבית, אם יבואו בודדים – גם. וזה לא שאני מסתער על פרשים ומטפס על מכת״זיות. אני טיפה בים. והתחושה היא שמדובר ברעש רקע, אנשים מפגינים, הממשלה האיומה מתעלמת, עוד יום עבר.

יש לי שתי סיבות טובות לצעוד לבגין כדי למחות ולהיספר. האחת אנוכית: אני והמצפון שלי. בסוף היום אני יכול להביט בראי ולדעת שעשיתי משהו, איזה מינימום הכרחי, ותיעלתי את הכעס והייאוש קצת החוצה. אבל לא פחות חשוב מזה, אני מעדיף להיות הצפרדע שבעטה, ולא זאת שויתרה וטבעה. כי אולי אני טועה, ואולי ההפגנות מייצרות לחץ ושחיקה ומשהו יזוז פתאום. וגם להיות עוד טיפה בנחשול הפוטנציאלי הזה עדיף על להתייאש בשקט על הספה. אז יאללה, בגין.

לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.

והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה. 

השבוע נזכרתי בנובמבר 2016. ישבתי לקפה עם חברה, דיברנו על הכותרות – הפיכה משפטית, החלשת בג״צ – הסכמנו שהמצב מדכא, ואז היא הוסיפה: ״אבל אני לא מאמינה שזה באמת יקרה״. 

ב-2016 הייתי בכנס עבודה בדבלין, אירלנד, מוקף אמריקאים זחוחים שהריצו דחקות על הבחירות שעמדו להתקיים באותו לילה במולדתם. הכנס נמשך יומיים, והבחירות שיכריעו בין הילארי קלינטון לדונלד טראמפ עמדו להגיע לישורת האחרונה אי שם כשכולנו נישן. האמריקאים סביבי לא היו מוטרדים, כי כל בר דעת הבין שלטראמפ אין סיכוי. הם התלוצצו לא מעט בנוסח ״אם הוא נבחר אני נשאר באירלנד״, וזהו בערך.

באותו יום נכנסתי לחנות ספרים דבלינאית ונתקלתי בספר שהמליצה לי עליו חובבת ספרים מוערכת. קניתי, קראתי והתווכחנו עליו אחר כך לא מעט. תכף אסביר למה. לספר קראו ״סיפורה של שפחה״, ובבוקר שאחרי התעוררתי כשהוא ליד המיטה שלי, וטראמפ נשיא. האמריקאים סביבי נראו כמו צלי אדם. המומים, הלומים, מנסים ליישב את הסיוט שהם חיים בתוכו לפתע עם האשליה הגדולה שנקראת ״מציאות״.

זו היתה נקודת מפנה גם עבורי. מאז שטראמפ נבחר הבנתי שכל מיני דברים שלא ייתכנו או לא יעלו על הדעת, לגמרי עלולים לקרות. נסו להיזכר רגע בעצמכם של פעם, אי שם ב-2012, נגיד. דמיינו שאדם זר, לבוש בגדים קצת משונים, ניגש אליכם בשלהי אותה שנה, מודיע שהוא נוסע בזמן מהעתיד הלא רחוק, ומספר לכם את שלוש העובדות הבאות:

• טראמפ, איש העסקים הכושל מ״המתמחה״, הופך לנשיא ארה״ב
• איתמר בן גביר, הכהניסט הליצן, מתמנה לשר לבטחון פנים
• קוונטין טרנטינו, הבמאי של ״ג׳נגו״ שהוקרן באותה שנה, יגיע לצפות בפסטיגל

אני מניח שלא הייתם מקבלים מהאיש טיפים להשקעות (פייזר!), ומאחלים לו אשפוז נעים. 

בחזרה לחברה ולוויכוח הספרותי. ״סיפורה של שפחה״ בגירסת הספר – וזהירות, אנחנו נכנסים כאן לטריטוריית ספוילרים – מסתיים באופן אמביוולנטי. אבל אחר כך יש אפילוג: דיון אקדמי עשרות שנים אחרי נפילת רפובליקת גלעד, התיאוקרטיה הפשיסטית שעלתה לשלטון בארצות הברית. ברור לנו מהאפילוג שהכול בסדר, שוב יש שלטון נאור וליברלי, והדיון ברפובליקה הישנה שנון ומשועשע. החברה-ממליצה טענה שזה נראה כמו סוף מודבק, משהו שנועד לגרום לקורא להרגיש טוב יותר, האפי אנדינג. 

אני טוען שלהפך. לא מדובר בסוף טוב אלא באזהרה. זרעי הסכנה נטמנים ומתחילים לנבוט באדמה שאננה, מדושנים היטב בזחיחות של אלה שבטוחים שהכול בסדר וימשיך להיות בסדר. שלא יעלה על הדעת, שלא יקרה, שהם לא יעזו, שהמבוגר האחראי יופיע ויעצור אותם. ובכן לא. הלא ייאמן של אתמול הוא העובדה המובנת מאליה של היום. אסור לקחת חופש, זכויות אדם ועוד כמובן מאליו. ורק ההבנה המוחשית שהרע והנורא עלולים לקרות – באמת – יובילו למאבק שימנע מכל זה לקרות. אז קדימה הפגנה, ועוד אחת. עד הסוף הזהיר והבלתי שאנן.

ביום רביעי נכנסתי לבועה. התנתקתי מהחלל ומהזמן ושקעתי בריחוף מתוק על הספה שלי, ללא סיוע חומרים כלשהם למעט נורופן ותה. מומלץ.

יום קודם לכן עוד עבדתי מהבית, יושב עם חום נמוך מול המחשב ומנסה לגרום למוח שלי לתפקד. המציאות מרגישה שברירית ונזילה, כשחרב  דמוקלס בדמות פיטורין  תלויה על חוט השערה מעל, וכותרות מדכדכות על פשיזם מזדחל מלמטה. העבודה היומיומית היא החלק הפשוט. כשאני מנסה לתכנן לטווח ארוך יותר משבוע-שבועיים המחשבות מאטות ומתערבלות ולא מתגבשות לכדי צורה. כמו לחיות באמצע סופה שאולי תחלוף, אולי תהפוך מטפטוף למבול.  

התסמינים: חום נמוך, שיעול טורדני וחולשה קלה. זה פסיכוסומטי אמרה הפסיכולוגית. זה סטרס, אמרה חברה. מתח מחליש את המערכת החיסונית. אחלה, אבל לפעמים חיידק הוא רק חיידק. ובסוף זה מספר על צג המדחום, מה זה משנה עכשיו אם זה נפשי או נישא ברסס טיפתי באוויר? אם זה בגלל האופציות של בן גביר ולשכת התעסוקה? 

אחרי יומיים של ניסיון להתעלם מכל זה הודעתי שאני לוקח יום מחלה, ביטלתי פגישות, ולא זזתי מהספה מבוקר עד ערב. שמיכה, תה, כדורים, טלפון, ספר ושלט רחוק, לא צריך לקום. הדגשתי שאם זה דחוף אני זמין בצ׳אט, כדי להימנע מפיתוי שירת הסירנה של האימייל, ואחרי שהנורופן נכנס לפעולה הרגשתי כמו זן מאסטר שעלה שלב במשחק. 

החולשה הפיזית שחררה אותי, מפוגגת מחשבות על מסמכים ופרויקטים, על כלים וכביסה וקניות, כי אם אי אפשר לעשות, אין התלבטויות לגבי מה קודם. כלום קודם. זמן ספה. ההחלטה היחידה שצריך לקבל היא במה לצפות. הזמן והמציאות הפכו ללינארים ונינוחים, שביל רחב ישר ורציף, ולא מבוך סמטאות צרות מתיש לניווט. שקעתי לאחור והלכתי עם זה.

למחרת קמתי בלי חום ועם צורך לטפל בכלים שהצטברו בכיור ולקרוא את הכותרות שהצטברו בעיתונים. תמה ההפסקה הלא יזומה מהחיים שנקרתה לי באדיבות המדחום. כבר מתגעגע.

העונש של החייל מחברון הומתק, איזה יופי, או אולי בעצם זה נורא? הוא רק אמר משהו על בן גביר, אבל בעצם הוא ערבב צבא ופוליטיקה וזה אסור, והוא גם חייל קרבי וצריך לחבק אותו, ומנגד הוא איים לתקוף אזרח פעיל שמאל וצריך לגנות אותו, הוא הילד של כולנו, הוא אזרח אחראי מעל גיל 18, הוא כל כך הרבה דברים. 

הוא לא משנה. אני מתעב את ז׳אנר הסרטון של דקה ועשרים, סימן קריאה שבא להוכיח משהו בלי הקשר, היסטוריה, תהליך. חייל קם בבוקר, אחרי שעבר שבועות של גהינום במרכז חיכוך מסויט ומיוזע ושוקק פונדמנטליסטים, אזרחים אומללים וזועמים, פעילים פוליטיים קיצוניים ומעצבנים, ואלימות, המון אלימות, פיזית ומילולית שמכוונת אליו, או לידו, ספוגה באוויר. האימונים בטירונות הכינו אותו לכוחות אויב חמושים, לא לכל החרא הזה. ועכשיו מה? הוא מתוח ועצבני, במינוס שעות שינה, והגיעו לו עד לכאן כולם. ואז הוא מונצח בסרטון קצר, משהו שיעבור חלק בחך של צייצנים וגולשים שאין להם סבלנות למשהו ארוך יותר משיר פופ ממוצע, ונשפט על ידי כולם, גיבורי מקלדת שיודעים בביטחון מלא שהם היו מגיבים אחרת, נכון יותר, יפה יותר, כי יש להם עצבים מפלדה ואצבעות זריזות.

והוא לא הבעיה. גם בן גביר הוא לא הבעיה, הם רק תוצאה. זו חלק מההשטחה והרדידות של הכל, העיסוק בסימפטומים, החיטוט בזוטות במקום לעסוק בסיבה. במרכז הכל ניצב פצע שהולך ומחמיר ואף אחד לא מטפל בו: באותו שטח חיים שני סוגי אזרחים, סוג א׳ שמצביע בבחירות ונהנה מכל הזכויות ומתמיכת המערכת, וסוג ב׳, שלא יכול להצביע, והזכויות שלו פחותות, והמערכת מדכאת אותו ומכפיפה אותו למערכת משפט אחרת. ולתוך הקלחת הזו משליכים חיילים, וכשהם לא עומדים בזה שולחים אותם לכלא לכמה ימים, שעיר נוח לעזאזל לשני הצדדים של המפה הפוליטית. 

כי זה קל יותר מאשר לחשוב על פתרון. וזה לא עניין של ימין או שמאל. רוצים לספח? לכו על זה. גירוש וטרנספר? קדימה, תיערכו להשלכות ויאללה לוגיסטיקת היסעים. לתת אזרחות לכולם? היפרדות ושלום שלום? הולך. לא משנה מה לדעתי הפתרון הנכון, כי לאף אחד אין רצון ואומץ לנסות פתרון כלשהו. מבחינה זו הממשלה הקודמת והממשלה הבאה לא ממש שונות. כולם רק רוצים לשמר איזה מצב ביניים, כאילו לחיים ולהיסטוריה אין דינמיקה, כאילו אפשר להקפיא את הזמן, לעצום עיניים ולא לראות את האסון שבדרך. 

ובינתיים מורידים את הראש, גם אני, ששמח שהבן שלי משרת רחוק ממחסומים ומפגשים בלתי אפשריים עם אוכלוסייה אזרחית. מתעסקים בשלל בעיות אחרות, רק לא להסתכל על הפצע הממאיר שבמרכז כל זה. כמו איש שסובל מכאבים אבל לוקח אקמול במקום ללכת להיבדק. ומתפלאים על העלייה באלימות, על ההקצנה, על המשיחיות. שוקינג. אז חייל אחד איבד עשתונות והרביץ, ולאחר נמאס מהכל והוא איים. מי שצריך ללכת לכלא, האנשים שצריכים להיזרק הביתה ולחשוב טוב טוב למה הם אפסים חסרי ביצים, הם הפוליטיקאים והקצינים הבכירים ששולחים את החיילים האלה למשימה אבודה מראש. ובינתיים נילחם נגד אבי מעוז כאילו אין כיבוש, ונתעלם מהכיבוש כאילו אין מחר.