הסנונית הראשונה התגלתה מאחורי הבר של לוציפר הי״ד. נכנסתי למקום שהיה הבר הקבוע שלי, וליד ברז הבירה עמד ילד מהגן של נגה. הוא היה רחוק שנות אור מהפעוט החמוד בן הארבע שזכרתי, כולו תל אביבי מסוגנן ועגמומי, אבל זו היתה התנגשות עולמות שעד אז חיו בהפרדה מלאה, האני ההורה והאני של הימים בלי ילדים נתקלו זה בזה. טלטלה. 

כמו כל מידור והפרדה גם זו היתה קצת פייק. האשליה שאפשר לנהל שתי מציאויות שונות באותה טריטוריה. אחת של גני שעשועים, מסגרות חינוך וחוגים, והשנייה של ברים ומסיבות, שתי שכבות שונות על גבי אותה עיר. כמו כל מידור והפרדה זה עובד עד שזה לא עובד, ומציאות אחת זולגת אל תוך השנייה.

הילד מאחורי הבר היה אנקדוטה משעשעת לספר לחברים, לא יותר. נגה היתה עדיין בתיכון, הילדון שהפך לברמן היה מקרה קצה לא מייצג. המשכתי הלאה. השנים חלפו, לוציפר נסגר, ובבתי הקפה, הברים והמסעדות שלי צצו והופיעו עוד ועוד ילדים לשעבר. הם מזגו בירה ומכרו לי מאפים, ואז החלו לצוץ גם בהופעות ואירועים. לעתים זיהיתי אותם, לא פעם שמעתי מתומר ונגה שנצפיתי פה ושם מבלי שהיה לי מושג. פעם אחת אפילו צולמתי בלי ידיעתי בהופעה של הג׳ירפות. פרנויה.

הבעיה בזיהוי לא נבעה רק מזיכרון גרוע. מעורבות הורית בחיי החברה של הילדים עוברת אבולוציה: זה מתחיל בפליידייטס מפוקחים שמחייבים אינטראקציה גם בין ההורים, ולאט לאט הכללים הופכים נזילים יותר. לא חייבים הורה מכל צד, לא חייבים לבדר את הצאצאים, והנה הם בכלל קובעים דברים בינם לבין עצמם, הולכים לחבר אחרי בית הספר וחוזרים בתחבורה ציבורית, והנה התחלנו עם הצופים וחוגים, והם מתחילים לצאת לבלות בשעות שהולכות ומסלימות, ופתאום אני רואה את הילדים פחות ופחות, והחברים שלהם נעלמים מהשטח, מפציעים לרגע ברחוב, נכנסים למכונית בשעת ערב מאוחרת כשאני מסיע משם לכאן, וזהו.

וכך כשאני נתקל בהם פתאום במקומות הבילוי שלי אני צריך ליישב את דמות הכמעט אנשים האלה עם תמונת הילד שנותרה חקוקה בזיכרון, ולהתמודד עם המסקנות המתבקשות על הזמן שחולף וגילי המתקדם. בחודשים האחרונים העניין מסלים – תומר ממלצר במנזר, החברה שלו בבר אחר, יש מקומות שנהגתי לצאת אליהם וגם תומר פוקד, אלה כבר לא עולמות מתנגשים, הם מלופפים זה בזה באופן חסר תקדים ומוצא. 

בשישי ישבתי עם חברים במנזר, מביט בתומר מדלג משולחן לשולחן ומעריץ אותו מרחוק. מישהי מיושבי השולחן הציעה לי שאכטה, בדיוק כשתומר חלף על פנינו, קלט את מה שקורה, ובלי למצמץ או להסס אמר לי ״אבא, תירגע״. קפולסקי, הנה אני בא.

היא נכנסה למסעדה יפה וזוהרת, מטופפת באלגנטיות על עקבים גבוהים ומאחרת בקצת יותר מעשרים דקות. רציתי להרוג אותה. 

אנחנו מכירים כבר יותר מעשור, והיא מאחרת. תמיד. מסעדות, הופעות, קפה של שישי בצהריים, בראנץ' בשבת. מאחרת. ובכל פעם אני מתעצבן, ובכל פעם היא מתנצלת ומתחנפת במיומנות. מה שמעורר האשמת קרבן לא בלתי מוצדקת. אם היא תמיד מאחרת, למה אני מגיע בזמן ומופתע? 

ישבנו על הבר, המזגן מצנן את העצבים, ושאלתי אותה אם זה לא קשה לה, אם היא לא מבינה כמה זה מעליב את הצד השני, אותי. אתה לא מבין, היא אמרה. בכל פעם שאני מאחרת אני נלחצת. הדופק שלי עולה, אני מזיעה, צועקת על נהג המונית. 

היא סיפרה לי שהאזינה לפודקאסט על מאחרים כרוניים. אנשים שאיחרו לחתונה של עצמם, לטיסה לארץ שהיו חייבים לתפוס כדי להתגייס, ועוד ועוד. היא מצאה שם את עצמה, ואת הסיבה לאיחורים: אני פשוט אף פעם לא מוכנה. תמיד יש עוד זוג נעליים למדוד כי אולי הוא יתאים לאאוטפיט, אודם לשים, תכשיט אחר לנסות.

וזה מכניס אותי לעמדת נחיתות בכל פגישה. אנשים כועסים עלי, האווירה לא נינוחה, זה פוגע בי. אבל אני לא יכולה אחרת. כבר חשבתי ללכת, אני אומר לה. כן, היא עונה, אנשים תמיד אומרים שהם כבר חשבו ללכת. אני מנסה זווית אחרת: את לא יודעת כמה זמן לוקח לך להתארגן? יודעת, על הדקה. אז? זה לא משנה. 

אני תמיד חרד מאיחורים. אם הדילמה שלי היתה בין למדוד עוד נעליים או חולצה לבין לאחר ברור לי מה היה מנצח. אני נוטה להקדים, ואז לחכות, מקלל את החיפזון ומבכה את מה שיכולתי להספיק. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על שעות החיים המצטברות שבזבזנו בהמתנה שנולדה מהקדמה. אני מסתכל על האישה שיושבת איתי על הבר ובאמת לא יודע מה עדיף. 

היא מספרת לי שחברים שלה משקרים לה לגבי שעת הארוחה. מכיוון שהשקר שונה כל פעם – חצי שעה, שעה – זה עובד. אנחנו עוברים לנושא אחר, ואוכלים, וטעים ומוצלח.

פעם איחרתי לה. איחור מכובד, דו ספרתי. בעודי ממהר אל בית הקפה קיבלתי הודעה. "נעם", היא כתבה, "זה שאני תמיד מאחרת לא אומר שאני יודעת לחכות". 

אני יודע שאתם יודעים שאני בינוני. ולפי תסמונת המתחזה ככה בדיוק גם אתם מרגישים – אנחנו לא יותר מחבורת שרלטנים שמשחקים אותה כאילו יש לנו מושג מה אנחנו עושים כשאנחנו עורכים ידיעה בעיתון או מנהלים פרויקט או מטפלים בחולה או קונים צוללות מגרמניה. העיקרון פשוט: כל מה שהצליח קשור למזל, לעזרה שקיבלתי, לישות עליונה. כל מה שנכשל – עלי. אני אשם. אבל העובדה שמישהו המציא לזה שם לא תשכנע אותי שזה לא נכון. זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי.

כשעוד נדדתי בערבות העיתונות המטרה היתה להגיע לסוף היום, לעמוד בדד-ליין, ולא לגלות בעיתון של הבוקר שלמחרת יותר מדי טעויות. חבר שנטש את העיתון לטובת משרד פרסום גדול הסביר לי שלא ככה זה עובד בעולם המבוגרים. מתברר שיש מקומות שבהם חושבים חודשים ושנים קדימה, שממש מתכננים בהם את העתיד. וזה אחלה רק שהעתיד נוטה להיות הפכפך ובלתי צפוי ולאלץ אותך לספק הסברים. כשמנצחים, אמר המורה שלי להיסטוריה, לא צריך להסביר.

באותה תקופה לא הכרתי את המנהג האמריקאי של הערכה חצי שנתית. פעם בחצי שנה עליך לבחון את עצמך – מה מבין המטרות שהצבת השגת, מה חושב עליך הבוס, ומה הלאה. מדובר ברעיון מצוין ובמקדם מכירות מעולה לפרוזאק. מי רוצה לנבור במעשיו ולגלות כל מה שהוא לא מרוצה ממנו? זה כמו לבקש מטינאייג'רית להסתכל בראי, אין סיכוי שזה ייגמר טוב.

אני מעדיף את הגלולה הכחולה, את הצד השני של התסמונת – אפקט דאנינג-קרוגר, או סינדרום דביל וטוב לו. שזה קצת כמו קודם, אבל הפוך – אנשים שאין להם מושג מהחיים שלהם אבל בטוחים שהם מעולים. אתם מכירים אחד או שניים כאלה. אולי אתם האחד או שניים אבל אין לכם מושג, כי זו הפואנטה, אי-ידיעה מבורכת. מה עדיף להיות, רדוף לבטים וספקות או טמבל מאושר? בורות ותחושת עליונות מזויפת זה כמו ג'ין וטוניק, כמו סקס, סמים ורוקנ'רול, כמו מסיבות יומולדת ודמעות. זו תערובת רבת עצמה כל כך שביכולתה להעיף אנשים עד לבית הלבן.

אני בשלב בחיים שבו זה כבר לא אמור לעבוד עלי. הזמן שחלף, העובדות המצטברות – כל אלה אמורים להרגיע אותי ולייצב את תחושת הערך העצמי. בפועל זה בולשיט. אחד הדברים שאתה מגלה אחרי גיל 40 הוא שאין כזה דבר אנשים מבוגרים. יש אלתור ופאסון, כמה טמבלים שבטוחים שהם מעולים, ויחידי סגולה שהם הדבר האמיתי. למרות שסיכוי טוב שאם אתפוס אחד מהם בבר הוא יתוודה אחרי הבירה השנייה שגם הוא לא לגמרי בטוח שהוא יודע מה הוא עושה. צ'אק נוריס יש רק אחד. כל השאר נעים קדימה בזמן ומקווים לטוב.