איקרוס במחלקת עסקים
איקרוס טס קרוב מדי לשמש, והתרסק לאדמה אחרי שחומה המיס את השעווה שחיברה את נוצות הכנפיים שבנה לו אביו. אני עברתי חמישה נמלי תעופה בפחות מעשרה ימים והרגשתי את המוח שלי מתפרק לאיטו בין קונקשן לקונקשן. את קרני השמש החליפו עייפות ותלישות בזמן ובחלל, וההתרסקות היתה מטאפורית בלבד, למיטה.
לא נועדתי לעוף, ואם כבר ממריאים אז במינון הנכון – הלוך, חופשה ואז חזור זה אחלה. נסיעת עבודה עם קצת זמן לנשום זה בסדר גמור. עשרה ימים בשלוש מדינות שונות בברזיל עם שלל פגישות, טיסות המשך, פקידי הגירה עם אנגלית שבורה ואוכל מטוסים הם מעבר לגבולות הסביר.
אני לא מתלונן, זו היתה נסיעה מוצלחת, מטעם עבודה שאני אוהב, ובתנאים הכי נוחים שאפשר. זה לא קשור. בכל פעם שמטוס המריא חלק ממני נשאר על הקרקע מאחור, עדיין מסתגל למקום החדש שכרגע הפך ישן. יש משהו בלתי טבעי במעברים מקרקע מוכרת ושפה שהאוזן מזהה למקום חדש. פרק זמן שהגוף והמוח צריכים כדי לייצב את עצמם ולא משנה כן ג׳ט לג או לא הפרש שעות.
וכך עברתי מנמל תעופה לנמל תעופה, מעיר זרה לעיר זרה אחרת, מסתגל לחדרי מלון, שולף דרכון כשצריך, מוציא מהכיסים הכול ועובר דרך גלאי מתכות, מהנהן בפגישות ומנסה להגיד את הדבר הנכון, ומרגיש זר ומנותק. מתגעגע לילדים, לבית, למקומות שאני מעוגן אליהם.
אני בטוח שיש אנשים שטובים בזה ממני, גמישים גיאוגרפית ומחשבתית. אולי זה גם עניין של ניסיון והרגל. אבל הנסיעות האלה מוציאות אותי מאיזון. כל מעבר בשדה תעופה שבו אני מתומצת ומרודד לתמונה בדרכון ו״ארזת לבד?״ גוזל ממני משהו שיזדקק לזמן כדי לצמוח חזרה. כל שיחה מגומגמת בשפה זרה, כל פגישה שבה אני צריך לשחק תפקיד – הכול עומד בניגוד מוחלט למקום שבו אני בקיא ורגיל ומוכר, ובשליטה על מה שקורה לי.
חו״ל על כל מה שקורה בו ובדרך אליו הוא ההפך משליטה. אני מחוץ לארץ וקצת מחוץ לעצמי, כאילו נעקרתי מאיזו קרקע באופן זמני, והשארתי את השורשים מאחור, מעבר לשערי הדיוטי פרי. ואחרי הנחיתה צריך זמן להתחבר אליהם מחדש, לאחות משהו. זו היתה נסיעת העבודה הכי קשה שהיתה לי, מעולם לא הייתי כה קרוב למחיאות כפיים בנחיתת מטוס בנתב״ג. זה היה קצת קרוב מדי לשמש, אני נשאר בזמן הקרוב בגובה פני הקרקע, כמה שאפשר.
בין החוף ביוון ליריות בשרונה
הבחור מברזיל צחק ואמר שכל הישראלים שואלים אותו למה, בשביל מה לעלות לישראל. הוא בארץ כבר שמונה חודשים ולא מתחרט. אני נמנע מלהציע לו לחכות למלחמת הקיץ הבאה, ומבקש שיסביר לי בכל זאת.
אנחנו יושבים עשרים מטר מהים ביוון, אחרי עוד ארוחה במלון. אירוע חברה עומד להתחיל, והאווירה נינוחה ורוויה באלכוהול ואוכל. אני עוד לא יודע שהדיון האקדמי הזה, ניסיון להיות חברותי ולהכיר אנשים בעבודה שבדרך כלל אני לא מדבר איתם, יקבל עוד מעט תפנית כשנגה תסמס לי.
הוא גדל בברזיל, והתגורר תקופה מסוימת בצרפת. כשאני שואל אותו על הטרור, והמתיחות באוויר וניחוחות הפשיזם וכל מה שמטריד שמאלני תל אביבי כמוני, הוא מחייך. קח לדוגמה את העיר שגרתי בה בברזיל, הוא אומר. 12 מיליון תושבים. קצת יותר מישראל. ו-50 הרוגים כל יומיים, תוצאה של אלימות ופשע. אלה לא מספרים שקיימים בארץ.

ומה לגבי צרפת? בצרפת כיף להיות תייר. זו מדינה יפה, והאנשים אולי לא מאוד נחמדים אבל מה אכפת לך, אתה רק מבקר, נכון? אבל לגור בה זה משהו אחר. היהודים הם פחות מאחוז מהאוכלוסייה, אבל 50% מהתקיפות האלימות מכוונות אליהם.
אני מהנהן. זה לא משהו שאני יכול באמת להבין. במקום העבודה שלי יש הרבה עולים חדשים. אחת מהן סיפרה לי פעם שבשבוע הראשון שלה בארץ היא נכנסה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה ״כולם מסביבי יהודים״. בשבילי זה כמו דג שמנסים להסביר לו מה זה מים. אנטישמיות היא משהו שלמדתי עליו בבית הספר ושראש הממשלה משתמש בו על תקן תירוץ הבית. מה לי ולזה.
ארוחת הערב נגמרת, אנחנו מתחילים לזרום לאט לכיוון האולם, כשהטלפון שלי רוטט. נגה כותבת שהיו יריות בשרונה. היא לא יודעת אם זה פיגוע, אבל היא בלחץ. זה קרה מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר שלה. בזמן שהחגיגות מתחילות ביוון, העובדות זורמות בווטסאפ, ואחר כך באתרי החדשות. שני מחבלים, במקום שבו תומר והחברים שלו מבלים לא מעט.
אין לי חשק לרקוד. שני אנשים שקמים באמצע בית קפה ומתחילים לירות באנשים בלי אבחנה מתערבבים לי בראש עם האנטישמים הצרפתים של הבחור מברזיל. השמאלן הפנימי שלי קצת מבולבל, אולי בגלל האלכוהול. כשאחזור אצטרך לנשום עמוק ולאט ולחשוב על ברזיל כשנגה ותומר ייצאו לבלות עם חברים באמצע העיר.

טוקבקים אחרונים