יום אחרי שצרח כמו מטורף והשפיל את הסגן שלו לפני כולם, אסף אותנו עורך המוסף בצהריים לשיחה. הוא היה צרוד עדיין, זכר לשימוש המוגזם במיתרי הקול שלו ביום הקודם, ונראה קצת נבוך. ההתנצלות שלו נשמעה כנה. הוא הסביר שאמנם היה לחוץ וכעס, אבל אין הצדקה להתנהגות שלו. 

זה היה בחודש הראשון שלי ב"ידיעות אחרונות". סצנת הצרחות טלטלה אותי, ההתנצלות הרשימה אותי בעוצמה לא פחותה. אמרתי את זה לאחד העמיתים שלי, שחייך בבוז והסביר לי שהעורך הוריד את מוסד ההתנצלות לזנות כבר מזמן. הוא צדק: בחודשים שאחרי גיליתי שהחיים במערכת הם דינמיקה של יחסים עם בן זוג מכה. העורך היה איש חכם, חד ונעים, עד לשנייה שבה משהו הקפיץ לו את הפיוז. או אז היה ד"ר ג'קיל נוטש את הבניין לטובת מר הייד פינת הענק הירוק, ויורק אש על כולם. צורח, משפיל, מאיים, ואחר כך – מתנצל. 

היו לא מעט בריונים בעיתונות. פה ושם היו גם כאלה שלא הסתפקו בווליום גבוה, אני זוכר מקרה אחד או שניים שגלשו לאלימות של ממש. המעבר לעולם ההייטק היה כמו הגירה ממדינת עולם שלישי לבירה אירופאית מעודנת במיוחד. כולם נחמדים, מכילים ונכונים פוליטית. אין בעיות, יש אתגרים. אין אשמים, יש מציאת דרכים לשיפור לפעם הבאה. לא צועקים, כי נחמדות היא ערך. איזה יופי.

אבל בריונים יש בכל מקום. גם בהייטק. אם אתה נבון מספיק, ומבין את חוקי המשחק, כל משחק, לא מסובך מדי לעקוף אותם. לא חייבים לצרוח ולקלל כדי להשפיל או לפגוע. אפשר לרמוז, לשאול שאלות רטוריות שמטרתן לגרום לצד השני להרגיש כמו אידיוט, להוסיף קצת דמגוגיה בצד והופה. 

היתרון של בריון ההייטק הוא הבלבול שהשיטה הזו מייצרת. כשמישהו צורח עליך, יש סיכוי טוב שתצעק חזרה. הסיטואציה ברורה, ואתה יכול לבחור איך להגיב. לא מזמן היתה לי שיחה שהתחילה והסתיימה לפני שהצלחתי להבין מה בעצם קורה. עד שהחיישנים שלי קלטו שבעצם הולכים פה מכות, השיחה כבר היתה מאחורי וכל מה שנשאר הוא טעם רע בפה והתחושה המוכרת מפעם של היתקלות בבריון. אני מניח שהיה כאן גם מוטיב של חוסר אימון ותרגול – אחרי שכל כך הרבה זמן כולם מסביב נחמדים ומנומסים, מוזר פתאום להיתקל באנטיפת תוקפני. ועוד מכובס. 

בין סביבת העבודה הרעילה של העיתונות לזו הסטרילית של ההייטק, אני בוחר באפשרות השנייה בלי למצמץ. אבל את הבריונים שלי אני מעדיף בווליום גבוה ועם קצף בזוויות הפה. קל יותר לזהות ולהתמודד איתם מאשר עם בריוני שפה מכובסת שמתחבאים מאחורי הפוליטיקלי קורקט. כי אם כבר בנזונה, עדיף שיוריד את המסכה ויתנהג כמו בנזונה.

עמדתי לצאת מהבית כשתומר סימס. הם היו במגרש של בית ספר סמוך כשחבורה של גדולים הגיעו, בעטו להם את הכדור החוצה וסילקו אותם. תומר חשב שהם בני 30, אבל הוא בן 13 כך שאין לדעת מה זה אומר. הוא שאל אם אני יכול להזעיק סיירת של העירייה או משהו.

ייעצתי לו לקחת את הכדור ואת החברים שלו ולעוף משם. אבל אז תקף אותי אי שקט והתקשרתי אליו. הכול בסדר? כן. לא היו מכות, אולי קצת דחיפות. הוא נשמע רגוע לגמרי. מצד שני תומר כמעט תמיד נשמע רגוע לגמרי, קו·ל כמו דצמבר. ניתקתי. אחרי עשר דקות התקשרתי שוב. הוא לא ענה, סימס אחרי 5 דקות, שאל מה רציתי. לא ידעתי להסביר לו. לדעת שאתה באמת בסדר? שאתה לא סוחב פגיעה באגו, שהנפש הגברית המתעצבת שלך לא חבולה?

כל ילד עובר את זה, את טקס הסילוק מהמגרש על ידי הגדולים. ההבדל המרכזי הוא שכשאני הייתי קטן לא היה טלפון. העיפו אותנו וזהו. מתוך הערפל של ילדותי מבליחים כמה זיכרונות בהירים כאלה. כל מפגש עם ילד גדול יותר שהחליט לנצל את כוחו חרוט שם. גם ברעננה המשמימה, הלבנה, המתורבתת, היו בריונים. המפגש הזה עם חוסר אונים, עם איום שאין דרך להתמודד איתו, מותיר צלקות.

אני חושב שבזמן אמת לא סיפרתי להורים. זה לא היה משהו שרציתי לדבר עליו מצד אחד, ולא קרה שום דבר קיצוני מצד שני. לך תסביר תחושת השפלה כשבפועל לא קרה כלום. מקסימום דחיפה קטנה. ועד שהגעתי הביתה מנגנוני ההתמודדות וההדחקה עשו את שלהם. אני לא יודע אם היכולת להזעיק בזמן אמת את אבא שלי למגרש כדי שיפצח ראשים, הייתה עוזרת לתחושת העלבון. אני לא חושב שהיא הייתה מסייעת להתבגרות ולהתחשלות. כמו ילד קטן שנופל – אם אין מבוגר בסביבה הוא יקום וימשיך הלאה. אין טעם בבכי כשאין קהל. לפעמים אתה לבד. תתמודד.

גם ביום שאחרי תומר נראה בסדר גמור. הוא והחברים שלו הלכו למגרש אחר. זה הדבר הנבון לעשות. אם יש בריונים בשטח – תתרחק. עכשיו הוא רוצה לנסוע עם חברים לישון בחוף, ואני מסרב. אם שם יהיו חיות ג׳ונגל גדולות יותר, זה כבר יהיה מסובך. אני אהיה רחוק מדי. יש חרדות שאני יכול להדחיק, זה כבר גדול עלי.

אני יודע שהעצה שלי לתומר הייתה הדבר הנכון. לקחת את הכדור וללכת משם. להיות שקול, להיות הגיוני. מה שהייתי רוצה לעשות זה להגיע למקום בריצה, חמוש ומצויד. לירות בכדור של הבני זונות, ואז לעבור לאש אוטומטית, לסיים בפגיעות מדויקות בנמלטים האחרונים, ואז לשרוף את בית הספר עד היסוד. ולחבק את תומר חזק חזק ולקחת אותו לאכול פיצה.