השכנה עם הכיסא המתקפל הירוק מגיעה למקלט אחרונה, כשצלילי האזעקה כבר דועכים. יש מתח מובנה בכניסה שלה: בדקה התשעים, כשכבר רוצים לסגור את הדלת. זה מעצבן, אבל בניגוד לרוב המתמגנים היא גרה בבניין שאליו שייך המקלט. כל דיירי הרחוב הקטן מגיעים אליו כי הוא מרווח וגדול ואין להם חלופה קרובה אחרת. כשהיא נכנסת המבט שלה אומר חמיצות ותרעומת, מה האספסוף הזה עושה בבית שלי. 

יש לי מקלט מטר מהבית בתל אביב, ובבניין של בת הזוג שלי בגבעתיים. בשניהם אני אורח: אני לא שייך לאצולת הממ״ד, ובבניין שלי אין שום דבר מוגן. בין אזעקה להתראה לניסיון להשלים שעות שינה אני קורא כותרות ופרשנויות סותרות. מצד אחד: זו מלחמה פוליטית איומה, אין מיגון, הכל נוראי. מצד שני: זו מלחמה בתנאי VIP, עשר דקות התראה כדי שתוכלו להגיע בנחת למקלט/ממ״ד/ממ״ק עם כוס קפה ביד, מה אתם מתבכיינים. כנראה ששני הצדדים צודקים. 

בבליץ על לונדון נהרגו או נפצעו קשה 30 אלף איש. בלילה הקטלני ביותר נהרגו 1,436 בני אדם. לא היה להם ממ״ד או את הפריבילגיה לקטר על הצליל שבחרו בפיקוד העורף להתראה המקדימה שלהם. הבליץ נמשך כשבעה חודשים. אלה לא היו טילים בליסטיים ממדינה נחשלת, אלא מטוסי חיל האוויר הגרמני האימתני שהסתובבו להם חופשי מעל לונדון. איפה אנחנו ואיפה הם.

כל זה טוב ויפה אבל אחרי שנים של אימוץ ספרטה-שיק ובואו נחיה על החרב, שליש מדינה עדיין לא ממוגן. במונית בין גבעתיים לתל אביב אני שומע בדואי תושב זרזיר מתראיין לרדיו אחרי נפילת הטיל ביישוב. אין להם מיגון. בכלל. כשיש אזעקה יוצאים החוצה כדי לא להילכד חלילה בבניין מתמוטט ומקווים לטוב. הוא מספר שהבן שלו התגייס לצבא, רצה לתרום. הסאבטקסט הנאיבי הוא ציפייה שהמדינה תגמול לו איכשהו, למשל במילוי חובה בסיסית לאזרחיה בצורת מקלט. איזה תמים בחיי. המדינה עסוקה בהצהרות על ניצחון לדורות או עד לסבב הבא, ושהאזרחים שלה יסתדרו בעצמם לפי יכולתם, לפי הקאסטה שאליה הם שייכים. 

אם אתה הייטקיסט תל אביבי פריבילג כמוני יהיה בסדר, אם אתה עני, גר בפריפריה או לא יהודי, אנחנו משתתפים בצערך. בשישי האזעקה תופסת אותנו במכונית, ואנחנו עוצרים ליד אברהם הוסטל, ומצטופפים במקלט יחד עם תיירים שנתקעו בארץ וחיילים שנקלעו לאיזור. כשאנחנו יוצאים אנחנו רואים בחור שנשאר בקומת הכניסה, והמשיך לשחק ביליארד עם אוזניות על הראש, ושהטילים יקפצו לו. מבחינתו האירוע כולו הסתיים, ושיילך להזדיין המרחב המוגן. 

אני חש שאני כשיר לייסד מדור ביקורת מקלטים. הייתי באי אילו בתל אביב ובגבעתיים, במקלט של הבניין של בת הזוג, בממ״ד של הורי בן הזוג החמוד של נגה, במקלט ציבורי במרכז מסחרי, במקלט של בניין מגורים רנדומלי, בעיר האוהלים שמתחת לדיזנגוף סנטר. עם וויי-פיי, בלי קליטה, תקני יותר או פחות, אנשים חביבים יותר או פחות. 

הכותרות מספרות על אש ותמרות עשן בטהראן, תדלוקים הרואיים של מטוסי קרב חדישים באוויר ופצצות חכמות שמערימות על בונקרים חסונים. אף אחד לא יכתוב על השכנה שנלחצת מכל רחש או השכן שכנראה לא התקלח מתחילת השנה הקלנדרית. מה בין הזקפה הלאומית למציאות היומיומית. 

באמצע השבוע מגיעים לבניין אנשי מס רכוש. צמד בחורים חובשי כיפה בהנהגת אישה קצוצת שיער שכל כולה כריזמה, קשיחות וניסיון. אם היא תגיד להם לקפוץ הם ישאלו לאיזה גובה. היא נכנסת לדירה שלי, שטולטלה קלות על ידי הטיל שפגע בשכונה, ומזהה תוך שניות נזקים קטנים שאני החמצתי. היא לא הגיעה כדי לעזור למדינה לחמוק מתשלום, היא באה לעזור לי. משמח שזה ככה, עצוב שזה מפתיע אותי. אני שואל אותה כמה זמן היא כבר עושה את זה. ״מ-2018״ היא מפטירה, וקדימה לדירה הבאה.

כל יציאה מהבית מלווה במתח קל בשכמות. קניות, קפה, ביקור אצל חברים. בסוף השבוע אנחנו יוצאים לבר קטן בגבעתיים. השאלה הראשונה כמו בכל מקום היא לאן רצים כשיש אזעקה. למה לרוץ, אומר אחד משני היושבים הנוספים על הבר, אפשר ללכת. גבעתיים, תל אביב, בשתיהן חוזרים לחיות. קפה ״התחתית״ נפתח יומיים אחרי שההדף מן הטיל האיראני ניפץ את כל החלונות והרעיד את המקום מן היסוד. ברים נפתחים, אנשים חוזרים לצאת לבלות. יש משהו יפה בחוסן הזה, באי היענות לדחף להתכרבל בבית ולא לזוז. אני הולך לאימוני איגרוף שמספקים מנה של בריאות נפשית לווריד, וכשאני יורד לקומה מינוס ארבע בסנטר בזמן אזעקה אני נפעם מהצבעוניות, הרעש, החיות. מחלקים שתייה ואוכל, פה ושם מישהו מחופש, יש שולחנות פינג פונג. איזה יופי. 

אני משתף את כל זה עם חברה טובה שממהרת לשפוך מים קרים: אחרי האזעקה, כשכולם נוטשים, נשארים האנשים שאין להם לאן ללכת. העיר מלאה בהומלסים, תושבים נטולי מיגון שאין להם לאן לברוח, קשישים וסיעודיים נטולי ממ״ד שלא יגיעו למקלט בזמן, הורים לילדים קטנים שהשבוע הזה היה נצח עבורם. אבל למי אכפת, תכף מביאים פה ניצחון היסטורי לדורות, או לפחות לכמה חודשים. 

בחמישי אני מנהל שיחת וידאו עם אישה חביבה שנולדה ברוסיה, גדלה בארצות הברית, והיום מנהלת ארגון באפריקה. כמו בתחילת כל שיחת עבודה אני מסביר שיש סיכוי להפסקה פתאומית של הפגישה בגלל אזעקה. התגובה שלה מבולבלת מעט, אני מנחש שהיא שמעה משהו על הבלגאן הזה במזרח התיכון, אבל לא ממש ירדה לפרטים. הפגישה עוברת ללא הפרעה. בסוף, כשאני נפרד ממנה לשלום, היא מסכמת ב-And good luck with the war. בהצלחה לכולנו. 

היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.