״אז עכשיו תהיה מהאנשים המתלהבים האלה שלא מפסיקים לדבר על יפן?״ שאלה נגה, והתשובה היא כן, בהחלט כן. 

יש משהו יומרני עד אימה בלכתוב על מדינה שביקרת בפעם הראשונה למשך שבועיים. מדינה ענקית של 140 מיליון איש, ואני כבר גיבשתי דיעה על סמך הצצה לחלק מזערי ממנה. כמו אמריקאי שיכתוב את רשמיו על תל אביב בפרט וישראל בכלל אחרי כמה ימים במלון על הטיילת. 

ובכל זאת, יש כנראה סיבה להתפעמות החד פעמית שלי מיפן. כבר יצא לי להתלהב ולהתאהב במקומות שביקרתי בהם (היי ניו יורק, הולה מדריד), אבל אף פעם לא חשתי צער פרידה כל כך עמוק וחריף בסוף חופשה. ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. ראינו שם מקומות יפים עד כאב, אבל לי מתחשק כל הזמן לדבר על התחבורה הציבורית היפנית.

ואולי זה לב העניין. אחרי יום יומיים הבנתי שיפן היא גירסה של העולם אילו הכל היה עובד בו כמו שצריך. הייתי במקומות שבהם התחבורה הציבורית מתקתקת ומגיעה בזמן, אבל לא באופן הסינרגטי היפני המושלם. זו לא רק הדייקנות – אלה גם השילוט וההוראות שלא מאפשרים לטעות, התדירות המטורפת, כמות הסדרנים שיכוונו אותך לרציף ולקרון, נהג האוטובוס שאומר תודה לכל נוסע שיורד, והשירותים הציבוריים הנקיים להפליא גם באמצע תחנה מרכזית סואנת. יפן היא יקום מסודר, נקי ובטוח. כמו שאמר לי חבר שגר שם – אם אתה מתלבט לגבי משהו תהיה בטוח שמישהו כבר חשב על זה ויש פתרון מסודר וקל. 

וכך, אחרי כמה ימים השרירים מתרפים, חרדת העולם המערבי מתפוגגת, הלב נרגע. אתה מבין שלאן שלא תלך יהיה בסדר, וגם יפה ונקי. לא צריך רשת ביטחון כי היא כבר ארוגה אל תוך מרקם הדברים. ברור שהמטרייה ששכחתי בבית הקפה תהיה שם למחרת, והתחושה היא שאם אשאיר את התיק שלי על ספסל ברחוב ראשי בטוקיו הוא יחכה לי שם בסבלנות, או יוחזר על ידי אזרח אדיב למלון.

בשלב מסוים זה כבר מרגיז – יפן מציבה מראה המעמתת עם חיי היום יום הקלוקלים. הכל יפה, זול, יעיל וקל. בשבוע השני, כשחיכינו לאוטובוס והוא איחר בשלוש (!) דקות, היינו נרעשים. אחרי חיים שלמים במדינה שבה אין לדעת מה יילד יום, מתי יגיע האוטובוס ומה הקשר בין שעת פתיחה נקובה למציאות, יש משהו מטלטל במקום שמתפקד בדיוק של שעון יפני.

אני לא יודע מה המחיר של כל זה. יש משהו רובוטי בהתנהלות של נותני שירות יפניים (נסו לבקש שינויים בקפה שלכם, בהצלחה), אבל מצד שני גיגול קצר מגלה שאמנם אחוז ההתאבדויות ביפן לא נמוך, אבל גם לא גבוה במיוחד (בארה״ב מתאבדים יותר למשל) וכך גם אחוז מקרי הדיכאון. בכל מקרה חזרתי הביתה אל מירי-רגב-לנד המקרטעת ופתאום אי אפשר לא לבהות בכל התפרים הגסים עד פרומים, בלכלוך, ביוקר המחיה ותג המחיר. אני מת על תל אביב אבל כבר נקרע מגעגוע לטוקיו.

נכנסתי בצעד בוטח לחנות טמבור וביקשתי דבק לפנלים כאילו אין דבר טבעי מזה, כאילו אני קודח, מרתך, מדביק ומלחים על בסיס דו יומי. מאז שאבא שלי איננו אני מחכה שמספיק דברים יתקלקלו ואז משלם לבעל מקצוע שיתקן את כל הדורש תיקון. כשאבא שלי היה בחיים זו היתה הטריטוריה שלו. מגיע עם ארגז כלים, מגלה ששכח אחד מהם ברכב או בבית או על הירח, מאלתר משהו בזריזות, ומתקן.

עכשיו – מיקור חוץ. אבל מדי פעם אני נתקף רגשות אשמה ומתבייש בפזרנות המיותרת ובעצלות ומחליט לעשות את הדברים בכוחות עצמי. בעיני רוחי אני רואה את המבט של אבא שלי שלא הכביר במילים, אבל ידע להביע אי שביעות רצון גם בלעדיהן. כמה פנלים החליטו להיפרד מהקיר. מה הבעיה להדביק אותם?

היינו אנשים שונים מאוד אבא שלי ואני. לא חלקנו גנים או תחומי עניין. את האהבה הגדולה שלו הוא הביע בחיבוקים סודקי צלעות, ובסיוע בכל דבר. כולל תיקונים. הוא קדח והלחים, הרכיב ושיפצר. זמן האיכות שלנו בשנותי כאדם בוגר היה בעיקר סביב רהיטי איקאה, גופי תאורה, מדפים לילדים ועוד. במקום משפטים הרגשות הובעו באמצעות ברגים ודיבלים. וחיבוקים.  

הגעתי עם הדבק הביתה והבנתי שאין לי מושג איך פותחים את המיכל, שנראה קצת כמו טיל נ"ט קטן. דמיינתי את החיוך המיואש של אבא שלי כשחיפשתי הוראות תפעול ביוטיוב והבנתי שהמיכל אמור להתלבש על אקדח דבק. המוכר בטמבור לא חשב לציין את זה, כי כל גבר נולד כשהוא מצויד בפין ובמומחיות בתפעול אקדחי דבק. אבא שלי, מן הסתם, היה משתמש בעלבון החביב עליו: "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

ומאז שהוא מת אני נזכר בו בחטף בכל פעם שאני נתקל באתגר שדורש מברג. זיכרון שמתגנב אלי בלי התרעה בכל פעם שאני דוהר על האופניים באופן קצת לא זהיר, מתנהל בדרך שלא היתה מוצאת חן בעיניו. הוא מזנק לתודעה שלי. נוזף אבל באהבה, מדאגה, מרצון לקחת ולעשות במקומי כדי שיהיה לי נוח וקל וטוב יותר.

הלכתי לטמבוריה אחרת וקניתי את האקדח. מחלתי על כבודי ושאלתי איך כל העסק עובד. זכר אלפא כלשהו סיפק הסבר, וחזרתי הביתה מוכן. לא היה כזה מסובך, בסך הכול פנלים. הדבקתי וחשבתי שאבא שלי בטח היה אומר משהו על איכות וגימור העבודה. ואז מחבק.

ובכל שנה מגיעים החגים ומשקשקים את עולמי.

אני צריך שגרה. אני חושב שכל גרוש וגרושה צריכים שגרה. דבק השפיות שמחזיק את המאזן העדין הזה שהוא ימי ילדים וימי-בלי-ילדים. וגעגועים. ושאלות לא פתורות. הרכבת נוסעת על המסילה ועוצרת בתחנות הקבועות. ולא צריך לחשוב. אין זמן לחשוב.

ואז מגיעים חגי ישראל והמסילה מתפרקת, אדנים עפים לכל עבר, ואת התחנות צריך פתאום לחשב ולייצר. לשלוף מנבכי הזיכרון אצל מי היו הילדים בכל ערב חג בשנה הקודמת, אבל גם זה לא מספיק. כי עוד שלל משתנים כמו איזה קרוב משפחה נוחת מחו"ל, או מי רוצה לנסוע לחופשה בצפון, וההורים של מי מבריזים בכלל מהחג, ואיך כל זה מתיישב עם סידורי הימים הרגילים.

ואלגוריתם קביעת ארוחות וימי החג הוא רק ההתחלה. מה שהחגים מספקים בשפע הוא אחד מן הדברים המסוכנים ביותר לאדם הגרוש – זמן פנוי בכלל וזמן למחשבה בפרט. המסגרת העדינה של חלונות הזמן עם הילדים נסדקת, ופתאום יש למשל בקרים שלמים ביחד, מה שמעלה שאלות אצלי וגם אצל הילדים. על איך בדיוק הגענו עד הלום, מה זו חלוקת הימים הזאת ולמה, ומה היה אילו. הרבה מה היה אילו. "אם הייתם גרים יחד לא הייתי צריכה להתגעגע" לא ייצא לי מהראש.

ומנגד, הבקרים האלה וסופי השבוע הארוכים מספקים עוד זמן ביחד, מהסוג שאני כל הזמן מרגיש שחסר לי. אותו זמן יחד שמייצר תהיות ושאלות מעניק גם המון חום ואהבה. מתוך כל הכאוס הזה יוצאים גם לא מעט חיבוקים ושיחות נפש, ולא רק על המצב הקיומי המסוים שלנו. ופה ושם יש רגעים של שקט והרמוניה. בערב ראש השנה הלכתי לארוחת חג אצל האמא של הגדולים, והיה מעולה וטעים. רגע שבו, איכשהו, הכול התחבר, גם אם לערב אחד.

אני שומע מספיק קיטורים מחברים, נשואים ורווקים, על ארוחות משפחתיות רבות נפגעים, ועל טיסות הימלטות לחו"ל שנייה לפני שכל הקדושה הזו מתחילה. לגרושים אין מונופול על מועקת חגים, אני לא טוען למסכנות מיוחדת במגזר, רק מקטר קצת. ומאחל לכולם שיגיע הסתיו ביחד עם נובמבר, ויביא בשורות טובות וגאולה ושגרה סדורה. ונאמר אמן.