אני שונא לחכות. לא במובן הבסיסי של המילה: מה שמוציא אותי מאיזון הוא כשההמתנה מאבדת צורה וקווי מתאר, כשהיא הופכת ללימבו. אני יכול לחכות בסבלנות לטיסה שתמריא או הופעה שתתחיל. אני יודע מה יקרה ומתי, בערך. קל. קחו ממני את הוודאות הזו ואני מאבד את הצפון. חוסר השליטה מוציא אותי מדעתי.

ב״התיקונים״ של ג׳ונתן פרנזן יש סצינה שבה אחד מילדי המשפחה שסביבה מתרחשת עלילת הספר נענש ונשאר לשבת ליד שולחן האוכל. הוא לא יכול לקום עד שיגמור עד הביס האחרון ממאכל שהוא מתעב. הוא יושב שם שעות, ופרנזן כותב (בתרגום חופשי) ש״כאילו מגע ממושך וישיר מדי עם תנועת הזמן הגולמי יכול לצלק את העצבים לצמיתות, כמו בהייה בשמש״. קראתי והזדהיתי לחלוטין. 

אני מניח שזה שילוב של אופי ונסיבות. קל לתלות את הצורך בוודאות בילדות שהאירוע המכונן בה היה אבא שלא חזר. התגובה לאנשים שנעלמים לפתע יכולה להיות אחת משתיים: קבלה של החיים כמופע כאוס מתגלגל, או ניסיון להשיג שליטה והגדרות בכל מחיר. האופי שלי מכתיב את אופציה ב׳. תגידו לי מה ומתי, אל תשאירו אותי באוויר. 

יש אנשים שמוותרים על הצורך הזה, שפורחים דווקא במצבי עמימות. בסופו של דבר שתי האפשרויות הן צורת התמודדות שונה עם אותה סריטה, ודרך להשיג שליטה בחיים, אבל בוויתור יש יותר כוח. אם הייתי מצליח לקבל את העובדה שהחיים כאוטיים במהותם, היה לי מן הסתם קל יותר. הצורך לקבל כל הזמן אישורים, התחייבות, דדליינים, מתיש ונדון לכישלון. אפשר לקבוע ולתכנן ולדבר עד מחר, ואז החיים מורידים לך סטירה קטנה בלי שתראה אותה מגיעה. 

אני מוצא את עצמי מאבד את גבולות הזמן ברגעים האלה. ההווה הוא נצח, ההמתנה שיכולה להימשך דקות, שעות או ימים הופכת בלתי נסבלת, עינוי של ממש. וזה מוציא ממני את הרע ביותר. תסכול, כעס חסר צידוק על האובייקט שלו אני ממתין, חוסר פרופורציות. אובדן שליטה הוא לא מחזה יפה. 

וכל מה שנשאר הוא לנסות ולזכור בכוח, כמו טייס בוורטיגו שמתמקד בלוח המחוונים, שלכל דבר, אבל כל דבר, יש התחלה, אמצע וסוף. תחושת ההווה כנצח היא שקר גס, תחבולה זדונית. הסוף יגיע, תשחרר. פעם העפתי מבט על השעון באמצע קרב אימון באיגרוף, ומייד חטפתי וננזפתי על ידי הפרטנר שלי. אין מה להסתכל בשעון, צריך להמשיך להתאגרף עד הצלצול, ולסמוך על זה שהוא יגיע, ולא משנה כמה אני עייף, ולא משנה שהזמן לכאורה לא זז. לקבל את ההמתנה, על הכאב והמצוקה שבה, ולהאמין.