בשלב מסוים העייפות היא כמעט ישות בפני עצמה. כמו דיבוק או חייזר שמשתלט על הגוף. בחילה קלה, סחרחורת, מחשבות שרצות למקומות שלא לגמרי קשורים למציאות. המוח במצב פירה. אין פלא שזו שיטת עינויים ידועה.

ואם לשמור על פרופורציות, כל הסיפור הוא טיסת עבודה למקסיקו – ועוד בביזנס, אין גבול לחוצפה. תשע שעות הבדל, נחיתה באמצע הלילה, הגוף לא מבין למה אני מנסה לגרום לו לישון בשעות שמבחינתו הן אמצע היום, והנה מתחיל יום עבודה שבסופו גם אני מוכן למכור סודות מדינה וילד או שניים בשביל שבע שעות שינה.

זה היבריס, הרעיון שנוכל להיכנס למטוס, לצאת במדינה אחרת ולהתנהל כרגיל. קצת כמו פועלי הבניין של מגדל בבל, אנחנו שחצנים שאמורים מתישהו להיענש על כל זה. נועדנו להישאר על אותה פיסת אדמה, אותה ספה. המסעות האלה גובים מחיר שהולך ותופח עם הזמן. השעות שונות, האנשים אחרים, השפה לא מובנת. ואני אמור לתפקד, לומר דברים אינטליגנטיים. קפאין וסוכר ואלכוהול, מבטים נואשים בשעון שלא זז.

אני לא מצליח להתאפס על השעה בארץ, צהריים והאנשים שאני רוצה לדבר איתם, שאני מתגעגע אליהם, הולכים לישון. וכשאני מגיע למיטה אני יודע מה מצפה לי, תעתוע וגזלייטינג: עייף מת, נרדם תוך שנייה מוכן כולי לתנומה מתוקה, רק כדי להתעורר שלוש שעות אחרי נמרץ וערני, הגוף שלי בטוח שזה הזמן להתחיל את היום. לילה אחד אני מצליח לחזור לישון לעוד שעה, ובבוקר מרגיש ניצחון והתעלות. ועייף.

כדורי שינה ואלכוהול, מלטונין ומשיכת זמן, לזוז, לצאת, לדבר עם אנשים, לכתוב, מוזיקה באוזניות, לרמות את השעון ולבלבל את הגוף. הכל עובד במידה, ובסופו של דבר אני קורא ספר בארבע לפנות בוקר וצופה בזריחה מחלון המלון. עד שאתרגל אמצא את עצמי על מטוס בדרך חזרה, מתחיל הכול מהתחלה. אין פואנטה, אני רוצה הביתה ולישון לילה נורמלי אחד,  ולקום לקצת אחרי הזריחה לשחר של יום חדש. 

איקרוס טס קרוב מדי לשמש, והתרסק לאדמה אחרי שחומה המיס את השעווה שחיברה את נוצות הכנפיים שבנה לו אביו. אני עברתי חמישה נמלי תעופה בפחות מעשרה ימים והרגשתי את המוח שלי מתפרק לאיטו בין קונקשן לקונקשן. את קרני השמש החליפו עייפות ותלישות בזמן ובחלל, וההתרסקות היתה מטאפורית בלבד, למיטה. 

לא נועדתי לעוף, ואם כבר ממריאים אז במינון הנכון – הלוך, חופשה ואז חזור זה אחלה. נסיעת עבודה עם קצת זמן לנשום זה בסדר גמור. עשרה ימים בשלוש מדינות שונות בברזיל עם שלל פגישות, טיסות המשך, פקידי הגירה עם אנגלית שבורה ואוכל מטוסים הם מעבר לגבולות הסביר. 

אני לא מתלונן, זו היתה נסיעה מוצלחת, מטעם עבודה שאני אוהב, ובתנאים הכי נוחים שאפשר. זה לא קשור. בכל פעם שמטוס המריא חלק ממני נשאר על הקרקע מאחור, עדיין מסתגל למקום החדש שכרגע הפך ישן. יש משהו בלתי טבעי במעברים מקרקע מוכרת ושפה שהאוזן מזהה למקום חדש. פרק זמן שהגוף והמוח צריכים כדי לייצב את עצמם ולא משנה כן ג׳ט לג או לא הפרש שעות. 

וכך עברתי מנמל תעופה לנמל תעופה, מעיר זרה לעיר זרה אחרת, מסתגל לחדרי מלון, שולף דרכון כשצריך, מוציא מהכיסים הכול ועובר דרך גלאי מתכות, מהנהן בפגישות ומנסה להגיד את הדבר הנכון, ומרגיש זר ומנותק. מתגעגע לילדים, לבית, למקומות שאני מעוגן אליהם.

אני בטוח שיש אנשים שטובים בזה ממני, גמישים גיאוגרפית ומחשבתית. אולי זה גם עניין של ניסיון והרגל. אבל הנסיעות האלה מוציאות אותי מאיזון. כל מעבר בשדה תעופה שבו אני מתומצת ומרודד לתמונה בדרכון ו״ארזת לבד?״ גוזל ממני משהו שיזדקק לזמן כדי לצמוח חזרה. כל שיחה מגומגמת בשפה זרה, כל פגישה שבה אני צריך לשחק תפקיד – הכול עומד בניגוד מוחלט למקום שבו אני בקיא ורגיל ומוכר, ובשליטה על מה שקורה לי. 

חו״ל על כל מה שקורה בו ובדרך אליו הוא ההפך משליטה. אני מחוץ לארץ וקצת מחוץ לעצמי, כאילו נעקרתי מאיזו קרקע באופן זמני, והשארתי את השורשים מאחור, מעבר לשערי הדיוטי פרי. ואחרי הנחיתה צריך זמן להתחבר אליהם מחדש, לאחות משהו. זו היתה נסיעת העבודה הכי קשה שהיתה לי, מעולם לא הייתי כה קרוב למחיאות כפיים בנחיתת מטוס בנתב״ג. זה היה קצת קרוב מדי לשמש, אני נשאר בזמן הקרוב בגובה פני הקרקע, כמה שאפשר.