כשהבוס התחיל להודות לקהל והיה ברור שהנה מגיע ההדרן פניתי לשותפה המעולה שלי להרפתקה, מבולבל קצת, ואמרתי לה שאני לא מבין, ושהוא מפורסם בהופעות הארוכות שלו. התחושה היתה שעברה פחות משעה מאז שהאיש עלה לבמה. אלא שאז הצצתי בשעון, שטען שעברו כבר שעתיים. היו שני הדרנים, שנמשכו כשעה. הגשם ששטף את העיר הפסיק. אפילו אלוהים לא מתעסק עם הבוס. 

ברוס ספרינגסטין בן 73. אחת הסיבות לנסיעה לרומא היתה התחושה שאולי זו הפעם האחרונה, כמה סיבובי הופעות עוד נשארו בגוף המזדקן? הגיל ניכר והוא לא מתכחש לו. משהו בתנועות הואט ואף עלמה לא נקראה לבמה לפזז איתו ב״דנסינג אין דה דארק״. בקטעי הקישור המעטים יחסית בין השירים הוא דיבר על חברים שמתו, על עבר רחוק שיש ממנו יותר מאשר העתיד שנותר. כשראיתי אותו לפני קצת יותר מעשור היה בהופעה קטע בסגנון ג׳יימס בראון: ספרינגסטין קרס על ברכיו, לכאורה מותש, לא מסוגל להופיע יותר. הנגנים מתחננים, מנסים לסייע, משפריצים עליו מים. ואז הוא מזנק לפתע וחוזר למיקרופון. סביר להניח שניסיון לשחזר את כל זה בסיבוב הנוכחי היה נגמר בסיוע רפואי. אבל השאגה נשארה, יחד עם המקצוענות והפרפקציוניזם שהקנו לו את הכינוי שלו.

במשך שלוש שעות הוא שר את כל הלהיטים (כמעט), אבל הקפיד גם על שירים ידועים פחות, ונתן לכל שיר את הכבוד שמגיע לו על הבמה. לא היה אף ביצוע חפוז או מכני. ספרינגסטין רוצה לשמח ולרצות את הקהל, אבל ניכר שחשוב לו להיות בעל מלאכה מיומן, כזה שלא מעגל פינות, מקצוען עם יושרה. הבוס לא עושה חלטורות. 

אחד המבחנים שלי להופעה מוצלחת הוא רגע המחנק בגרון. לפחות שיר אחד שלוחץ על בלוטות הרגש בגלל שילוב של זכרונות מסוימים שקשורים בו, או שיגור של הנפש אל תקופה אחרת בחיים. חמי רודנר אמר בראיון של״איפה הילד?״ יש הסכם לא כתוב עם הקהל לפיו היא שולחת אותו חזרה בזמן לגיל 17 בהופעות. זה מחייב את המופיעים כמובן – ביצוע חיוור ודל ללהיט נעורים דומה למכונת זמן מקולקלת, ועלול להכתים זכרונות עבר לנצח.

את רוב ההופעה הזו ביליתי עם דמעות בעיניים. ובדרך החוצה, מוקף ב-60 אלף איש, הרגשתי שעברתי חוויה דתית. בעולם בלי אלוהים, בלי רוחות ונשמות מתגלגלות, כוכבים ומזלות, זה היה הכי קרוב שאני יכול להגיע להתעלות רוחנית. אז מותק, אם נולדנו לרוץ ולברוח, אין מקום מפלט טוב יותר מאיצטדיון רוק, ועדיף בהופעה של הבוס.