״אז מה אמרנו, רחוב אנג׳ל?״ אני עייף מהטיסה ואין לי כוח לתקן את נהג המונית, אז בטח, שיהיה אנג׳ל. כמו מלאך, כמו המאפייה. יואל אנגל היה מלחין רב זכויות שעלה לארץ מרוסיה ב-1924. אני מניח שבזמן שהלחין את ״היורה״ (גשם גשם משמיים) לא חשב על רחוב קטן שיוצא משדרות רוטשילד, או על כנפי מלאכים. 

פה ושם, בין עבודה, שטיפת כלים, אימון, הופעה, אני חושב על המוות ועל מה שנשאר אחרי. מכיוון שאני חילוני לגמרי התשובה היא פחות או יותר כלום. אני לא רוצה לקבל את זה. יש משהו קשה בסופיות, ברעיון של נקודה שאין אחריה דבר. אבל אם אלוהים מת ואין את חיי העולם הבא, גלגול נשמות ושאר קשקושי פרדס חנה, מה נשאר? 

זיכרון. המשך הקיום דרך אחרים. למשל רחוב על שמך. אם תעשה דברים גדולים מספיק, תמציא, תכבוש, תגן, תיצור, אולי תונצח לעד על שלט קטן. רחוב צדדי, רחוב ראשי, אולי אפילו כיכר! ואז מה? מרי אן אוונס השתמשה בשם העט ג׳ורג׳ אליוט כדי לכתוב שבעה רומנים שזיכו אותה ברחוב קטן וחמוד בתל אביב. גרתי פעם בפינת הרחוב, ומאז ששתי נערות שאלו אותי ״איפה זה רחוב שוש אליוט?״ אני מכנה אותו כך. כמה מדיירי הרחוב יודעים את מקור השם? לכמה מהם אכפת?

מכיוןן שאני עצלן ונהנתן מדי, וכנראה לא אמציא שום דבר ולא אכבוש אף מקום, התקווה היחידה שלי למורשת היא הילדים שלי, שאולי יספרו עלי קצת לילדים שלהם והם בתורם אולי יספרו קצת על סבא שלהם, ואחר כך… זהו, כנראה. אחרי שניים-שלושה דורות הדמות שלך נעלמת מהסיפור.  

מכל סיפורי שמות הרחובות אני הכי אוהב את סמטה פלונית וסמטה אלמונית: לפי אחת הגירסאות, מאיר גצל שפירא, נדבן יהודי עשיר, רצה לקרוא לסמטאות על שמו ועל שם אשתו, אבל ראש העיר מאיר דיזנגוף (אחלה רחוב) התנגד, והחליט על שמות שהם אנטי-הנצחה. שפירא קיבל שכונה על שמו, שמה לה ולעושר, והסמטאות קיבלו פטור מהשתתפות בקרב האבוד של בני האדם נגד השכחה. 

המסקנה המתבקשת היא להניח לכל זה. מדובר במלחמה חסרת תוחלת, בהיבריס אנושי בסיסי. אנחנו פה לכמה דקות, אחר כך לא נהיה ואין פעלול או מזימה שימנעו את זה. אנגל או אנג׳ל, העיקר להגיע הביתה ולדאוג שיהיה בו נעים, כאן ועכשיו.

״סבא  שלך הניח תפילין כל בוקר

הוא לא היה טיפש❤️

רוצה לנסות להניח?

לטעום״

הסתכלתי על ההודעה שצצה על מסך הטלפון שלי, דת ברטוריקה של סוחר סמים, וניסיתי להבין למה היא מעצבנת אותי כל כך. היא הגיעה יום לפני כיפור, כשבכותרות מריבות הדת סביב תפילות בהפרדה בכיכר דיזנגוף, והרחובות מלאים בדוכני הנחת תפילין. היא הרגישה כמו חלק ממתקפה כוללת על אורח החיים שלי.

הסבים שלי היו שניהם חילונים, אחד מהם סוציאליסט הארדקור. הם לא היו טיפשים, זה נכון, אבל גם לא קהל יעד לדילרים של דת, ובטח לא מניחי תפילין כל בוקר או בכלל. הלאה. למה דווקא תפילין? כי קל למכור לי דת בעזרת טקסים נגישים ואקססוריז? התפילין הם הסם הקל שידרדר אותי אחר כך לתפילות וכיפה? 

ומאיפה בכלל צץ העניין הזה של רצועות עור על היד כאילו אנחנו בדאנג׳ן? בוויקיפדיה מביאים את הפסוק ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ״ מספר שמות, ומתברר – הפתעה! – שלא ברור אם מדובר במטאפורה, אבל היהדות האורתודוקסית החליטה ללכת על פירוש מחמיר וקדימה, דוכנים בשנקין-אלנבי.

אני לא אוהב דתות, ולא מסתדר עם אלוהים. עם הדת הממוסדת זה עניין רציונלי, עם אלוהים זה קצת יותר אישי. הסיפור של התפילין הוא כל מה שרע בדת. מנהג שנראה כמו עבודת אלילים ונועד להיות עוד אמצעי לקשירת – תרתי משמע – האדם לדת ולממסד שמנהל אותה. הרגלים ומצוות שנועדו להפוך אותך לנתין צייתן ומפוחד בממלכה של אל שעומד עם סטופר ובודק לך זמנים ומספרי תפילות ונטילות ידיים, ואוי לך אם תפספס, כי הוא כל יכול ודרכיו נסתרות, אבל קטנוני ועם חשד לאו.סי.די. 

מתישהו בגיל ההתבגרות החלטתי שסביר שאין אלוהים, ואם יש, והוא הביט מהצד כשסבא וסבתא שלי איבדו הכל בשואה, ואז את הבן היחיד שלהם במלחמת יום כיפור, מה לי ולו. אחר כך הוספתי לזה נימוקים רציונליים אבל הבסיס נותר אותה טינה משפחתית. 

ואלוהים בצד, הדת תמיד נראתה לי כמו אמצעי שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים, ומי אוהב להרגיש שעושים לו ובו מניפולציה? באוניברסיטה התנדבתי במחקר על דמות החילוני בעיתונות החרדית. ישבתי בספרייה וקראתי מגזינים מרתקים, מלאים תערובת משונה של הערצת צבא ודמוניזציית חילונים, ואז, על השער של אחד מהם, ראיתי איור נפלא של בחור חרדי מניח תפילין, הפנים מורמות למעלה, עיניים עצומות באקסטזה, יד מושכת ברצועה, רק המזרק עם ההרואין חסר. חוסר מודעות מקסים, אופיום להמונים. 

ההודעה הרגיזה אותי כי אני שונא שמשקרים לי בתערובת מתנשאת של פיתוי והפחדה. כי אני מרגיש שאני חי במדינה שחלק משמעותי ממה שרע בה קשור לאמונה שהקצינה ואיבדה מוסר וצלם אנוש, וזה משפיע ישירות עלי ועל הילדים שלי. צאו לי מהטלפון, אני מעדיף סמים משמחים יותר ומזיקים פחות.

בסוף תומר מתעצבן, אבל הסוף הזה חמקמק. שאלה אחת? שלוש? אין חוקיות. אנחנו יושבים יחד בכיכר דיזנגוף, אחרי ארוחה ולפני סרט, ואני מנסה להבין – בזהירות – מה שלומו, איך הוא מנהל את החיים שלו עכשיו, מה באופק, ובמוקדם או במאוחר זה לא בא לו טוב.

אולי העניין הוא לא מספר השאלות אלא המהות, אולי השאלות שלי חודרניות מדי, יורדות לפרטים, פולשות לחדרים שאין לו רצון להכניס אותי אליהם. שאלות כלליות שאפשר לענות עליהן ב״כיף״? למה לא. כל השאר הוא בבחינת על בסיס צורך לדעת. אולי זה עניין של שעת רצון, אבל באיזו שעה יש יותר רצון טוב מזו שבאה אחרי המבורגר וצ׳יפס? ואולי בעצם התפקיד של הורה טמון הכישלון האינהרנטי, לא משנה איך ומה תשאל, אתה מעצבן וזהו.

אצלי בבית לא שאלו שאלות מעבר למרחב הכללי הבטוח של עדות ״מה נשמע״, וגם היום אין יותר מדי חקירות ותהיות. נשארים למעלה, במבואה, בלי לנסות לרדת למרתפים. צפיתי פעם בסרט תיעודי על חנוך לוין, ובו הבנים שלו נזכרים בסבתא, אמו של המחזאי, ובעלבון הנורא ביותר שיכלה להוציא מפיה על מישהו – ״הוא טיפוס סקרן״. 

סקרנות היא סכנה, קוטלת חתולים, חברויות ומערכות יחסים. הבורות היא ברכה, מה שלא יודעים לא כואב ועוד כהנה וכהנה. כששואלים שאלות מסתכנים בקבלת תשובות שלך תדע אם תוכל להתמודד איתן. סקרנות היא גם הדרך להראות שאכפת לך, שאתה אוהב, לברר את הדברים שאולי לא רצית לדעת, אבל כן יהפכו אותך לשותף, אולי אפילו כזה שעוזר.

אמרתי לתומר את כל זה בקווים כלליים מאוד, משהו בנוסח אני מתעצבן כשלא שואלים אותי שאלות, אתה מתעצבן כשאני כן שואל, אין לי איך לנצח. הוא הסתכל עלי וחשב רגע, ואז אמר: לא, אין לך.

בבוקר שאחרי ניגש לדלפק בקפה של שישי שוטר. כל המבטים הופנו אליו באופן לא תל אביבי. היה משהו מנחם ומרגיע במדים ובאקדח. 

בערב האירוע קלטתי איך אני מתפעל את מנגנוני ההדחקה המשפחתיים המשוכללים על אוטומט. תומר תהה בווטסאפ אם כולנו בסדר ואני טענתי שאין כלום באתרי החדשות. כשכבר היה חשבתי לעצמי שבטח יתברר שזה סתם עבריינים שסוגרים פינה, ואז באה המציאות ושצפה והרסה את הסכר ונאלצתי להודות שהמצב פח. 

הודעות הטקסט החלו לזרום, בעברית ובאנגלית. חברים ומשפחה פה, קולגות מארה"ב שם. ערב לפני הפיגוע המריאו מכאן לא מעט אמריקאים שהגיעו לארץ לבקר. אחד מהם, איש חמוד להפליא, לן במלון ליד כיכר דיזנגוף, ושמחתי מאוד שבחר לא להאריך את שהותו בעוד לילה. 

בשלב מסוים ניתקתי את אספקת החדשות לווריד וחיפשתי קצת אסקפיזם בטלוויזיה. מצאתי סרט אימה חביב, ז'אנר שכבר שנים אין לי שום משיכה אליו. ניסיתי להיזכר בתקופה שבה נהגתי לכבות אורות ולצפות בטינאייג'רים אמריקאים מסתבכים עם שדים מהגיהנום ורוצחים סדרתיים מהפרברים. אחרי כמה דקות הבנתי – אלה הרגלי צפייה מתקופת האוטובוסים המתפוצצים בתל אביב. כנראה שכשהמציאות מפחידה מספיק, עדיף לברוח לפחד נשלט וקל יותר להכלה.

גם למחרת אני מזהה דפוסים מוכרים כשאני מדווש לקפה. המבטים החטופים לצדדים, חוסר השקט. בדרך כלל בשישי בבוקר אני רוכב עם אוזניות, הפעם הרעיון של הניתוק מהסביבה הלחיץ אותי. משהו ערני ודרוך ולא נעים זקף ראש. דפוסי החרדה והפחד חיכו בסבלנות. הרגשתי כמי שמאוורר את בגדי החורף בתחילת העונה הסוערת ומגלה סוודר ששכחתי מקיומו. מה שלמדתי במלחמת המפרץ, במבצעים, בגלי הפיגועים, נחרט עמוק ולא נשכח. 

גם בטוויטר חזרו לריטואלים המוכרים, לפיזוז על הדם במגוון צעדים וסגנונות, עוד לפני שהמחבל נורה והאיום הוסר, בינתיים. ימנים שמתגעגעים לשקט המדומיין בתקופת ביבי, תל אביבים שמריצים דחקות על סוג האנשים שמסתובבים בדיזנגוף בחמישי בערב. זה היה יכול להיות חצי משעשע אם לא הייתי קורא במקביל הודעות של עמיתה לעבודה שמסתתרת בבר לא רחוק מהאירוע, מבועתת כולה. צייצנית אחרת סיפרה שעמיתה מאוקראינה שלחה לה הודעה ותהתה אם הכול בסדר. אם אנשים בקייב דורשים בשלומך, המצב כנראה באמת רע.

בקפה למחרת תהינו עד כמה העיר תהיה עמוסה היום אם בכלל, ואיך מספרים את כל זה לילדים, שעוד לא סיימו עם חרדות הקורונה ועכשיו צריכים להתמודד עם כל זה. בעוד ימים או שבועות גם הגל הזה יחלוף עד העונג הבא, וישאיר עוד צלקת קטנה בנפש, לא הראשונה ולא האחרונה, עוד חרדות לאפסן בארון הישראלי הגדוש.