כשיוצאים לדייט בסצינת הגרושים-גרושות יש נספחים, זה אני והיא וסביבנו מרחפים האקסים והאקסיות, עוברים בין סיפורים ונשזרים בין אנקדוטות. את, אני ומטעני העבר שלנו, איזה כיף.

והם לא הולכים לשום מקום. והיה והדייט הראשון עבד היטב ויש שני, ושלישי, הם ממשיכים לצוץ ולככב, ואם הם גם הורי הילדים של הפרטנרית הם עדיין בסביבה, לא רק עניינים מהעבר אלא עלילות מההווה, וכאן העסק מסתבך. מצד אחד אתה לגמרי בפינה של הדייט הנוכחי. מצד שני, לפעמים משהו בסיפורים על האקס המזעזע גורם להרמת גבה.

זה קצת כמו בראיון עבודה. מועמדים שמגיעים עם ניסיון מרשים, קורות חיים נאות ולוק של מביני עניין. ואז, כששואלים אותם על מקום העבודה הקודם, הם מתחילים להשמיץ. וממשיכים. ובאיזשהו שלב נדלקת נורת אזהרה.

זה תלוי הקשר ועניין. ריאיינתי פעם מישהו שחיפש מפלט מחברת סייבר שעבד בה, ועשתה דברים שגרמו למצפון שלו להתכווץ. יצאתי עם נשים שסיפרו על אקסים שלא מעוניינים שהילדים ישנו אצלם, לא משלמים מזונות, ועוד כהנה וכהנה. יש מקרים שברור שלאדם שמולך היתה סיבה טובה לברוח. אבל לפעמים כשהקשר נמשך ואיתו הסיפורים מתעורר ספק, ובין השורות עולה עלילה מורכבת יותר שיש בה שני צדדים, שרק את אחד מהם אני שומע. ודרך החרכים אני יכול לראות את הזווית של הצד השני, לפעמים לזהות קצת את עצמי. זה נכון לשני הצדדים – אני שומע הדים לזה מחברות, מנשים שיצאתי איתן, תחושת ההירתעות הזו מהגבר שמשמיץ את האקסית שלו.

זה בעיקר מעיד על תפיסת המציאות של הדייט. תמיד יש סיכוי שמדובר בסיפור שחור לבן, אבל ברוב המקרים המציאות מורכבת יותר. יש שני צדדים שנפגעו, אף אחד מהם לא רע מוחלט או טוב מוחלט. ומדובר בבן אדם שחלקת איתו את חייך בעשור או שניים האחרונים. ברוב המקרים הוא לא יהיה דמון נוראי שוחר רע. ואם אין מורכבות, ואם הסיפורים עליו תמיד מזעזעים, יכול להיות שצריך להסתכל רגע היטב גם על המספר. 

יש משהו מפתה ונעים בלהיות בעד אנשים שאתה בדיוק לגמרי בעניין שלהם, לראות רק צד אחד, להצטרף להשמצות של המניאק/ית בצד השני. ולפעמים זה לגמרי במקום. אבל בדרך כלל עדיף להיזהר ולהקשיב היטב גם לסאב-טקסט. אין לדעת איזו מין דמות אני עלול להיות בסיפור העתידי.

הבנתי הכול כבר בתחילת השיחה, אבל לא סיפרתי לעצמי. הייתי עסוק מדי במשחק, פינג פונג של משפטים אינטליגנטיים, שנונים במידה, מהונדסים. ואם כבר כיף למה להפריע בזוטות. 

היה לי פעם דייט כזה. היו המון דייטים כאלה בעצם, אבל היה אחד שנחרט בזיכרון. אחרי שנגמר וליוויתי אותה הביתה, נשיקה בכניסה לבניין וזה, הבנתי שכל הזמן חיכיתי שהדייט האמיתי יתחיל. לא היה בו רגע שלא הרגיש מתוסרט, שנינו שיחקנו תפקידים ועשינו את זה לא רע. זה כיף להרגיש שאתה משחק לא רע. זה כיף לשחק.

זו התמכרות, אנשים שנונים וחדים. זה מושך, מנצנץ באורות מפתים. לא צריך להעמיק ולחקור ולבדוק, הכול מוחצן ושנון, קצה קרחון מבריק ונוצץ. ומה מסתתר מתחת לפני המים? הו בנאדם, זה חייב להיות משהו בסדר גודל של הטיטאניק. אחר כך אגלה שגם רפסודה היתה עוברת את זה, אבל זה לא משנה. הפיתוי המנצנץ הבא יהיה אפקטיבי באותה מידה. 

או קצת פחות. בשנים האחרונות ההתלהבות שככה. אני כבה מהר יותר. ההידלקות הראשונית מתעוררת באותה מהירות, אבל מה שהיה מחזיק קשר סוער של כמה חודשים מתדלק היום בערה של שעות ספורות ואחריה באה עייפות גדולה. כנראה שיש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לצלול לעומק כדי להיתקל בקרקעית רדודה. רעש וצלצולים הם פחות הבטחה ויותר הסחה. 

אבל זה עדיין מדליק אותי. שנינות, סרקזם וניים דרופינג או מיי. כמו אלכוהוליסט לשעבר שנקלע לבר, בטעות, כי הוא כבר לא נכנס אליהם, כי הוא/אני עייפים מלהיכנס אליהם, ידוע מה יש בפנים. אבל אם כבר נקלעתי, פתאום זה עושה חשק לעוד אחד אחרון. ויש משהו קצת עצוב בוויתור, כמו בכל געגוע לכל התמכרות. הרי אני זוכר בעיקר את קטעי המאניה. את הדפרסיה פחות. 

אבל את השיחה הזו סיימתי. בלי לעשות איתה שום דבר, בלי לנסות ולבדוק מה יש מתחת למים. אני נח. 

אני שונא ראיונות עבודה, להתראיין או לראיין, ואני מראיין לא מעט בזמן האחרון. כמראיין אני מציע משהו לשתות, מחייך ומרגיש כמו חוקר שב"כ. אני שואל שאלות וכשלא יודעים לענות אני רוצה ללחוש את התשובה או לפחות לתת רמז.

לא מזמן נערכה לי שיחת עבודה שהרגישה קצת כמו ראיון. הצורך להרשים היה זיכרון ישן ולא נעים. חלון זמן מוגבל נסגר ונותרתי עם ביקורת פנימית ומשפטים שהייתי צריך לומר. אני בטוח שגם האנשים שיושבים מולי ומתראיינים נזכרים בתשובה הנכונה יותר במעלית, בדרך הביתה, לפני שהם נרדמים. אם היה להם עוד קצת זמן, אם לא היו צריכים לכווץ את הכישורים והאופי שלהם לארבעים וחמש דקות, הם היו מוכיחים מי הם באמת. אבל השעון מתקתק ואין מועד ב'.

זה נכון גם לגבי מבחנים ודייטים. אולי אני לא מרגיש טוב, אולי ישנתי רע בלילה הקודם, או שסתם מרקורי בנסיגה – זה לא משנה. אין תירוצים, רק ציון בסוף, ולפעמים בעיתות חסד עוד הזדמנות אחת. זהו.

אחת מהסיבות למשיכה שלי למשחקי מחשב הייתה האסקפיזם המדויק מתופעת הסיכוי הבודד. הדמות שלי עומדת בפני בחירה הרת גורל? דלת שמי יודע מה נמצא מאחוריה? כל מה שצריך הוא להקליק על Save. המשחק נשמר בנקודה המדויקת הזו. עשיתי טעות גורלית? Load ואני מסודר. המשגה נמחק, הזמן חזר לאחור, דלתות מסתובבות. הדמות שעל המסך זוכה, במשיכת מכחול אלוהית, למחיקת סדרת פעולות והחלטות שלמה, חתיכת חיים שנמחקת כלא הייתה. הנה קיקסטארטר שהייתי שם עליו המון כסף.

אם רק אפשר היה לעצור ולשמור לפני ראיון עבודה, הצעת נישואים, התפטרות, גירושים ואז להמשיך ולבדוק מה קרה ולהחליט אם זה מוצלח או מצדיק התחלה מחדש. לבחור בדרך השנייה ולראות לאן היא תוביל. זה נשמע ממכר. סביר שהייתי בודק באובססיביות כל אפשרות עד תומה כדי להחליט באופן סופי בהחלט במה לבחור. אז מה? אני חותם על זה. לפעמים החיים זזים לי מהר מדי. תנו לשמור ולטעון ולהתחיל מחדש.

https://www.youtube.com/watch?v=nnvFddEmYeo