גדלתי בבית שהיו בו ספרים שאף אחד חוץ ממני לא קרא. מי שרכש אותם במקור כבר לא היה שם, ולא היה לי עם מי לשתף חוויות מהעלילה או תלונות לסופר. זה לא השתפר משם. החברים שלי בבית הספר לא הבינו מה מעניין בספרי מדע בדיוני, ההורים שלי לא גילו עניין בקומיקס או משחקי מחשב, ורק בתיכון מצאתי את האנשים שאני באמת יכול לדבר איתם על מה שאני אוהב. 

פאסט פורוורד המון שנים קדימה ואני עמוק בתוך העלילה של סדרת אנימה מדממת בעלת השם הפרקטי ״קוטלי השדים״. אני זוכר את רוב השמות של הדמויות הראשיות, ובקיא למדי בנקודות התורפה של שדים טורפי אדם שמרתקים את הבת שלי. את הארי פוטר קראתי אחרי הפסד בהתערבות מפוקפקת עם נגה, את מק מילר שמעתי כי תומר התלהב ממנו, ועוד ועוד ועוד.

זה לא שלילדים שלי חסר עם מי לדבר ולשתף. עידן האינטרנט הביא איתו בין היתר קהילות וירטואליות לכל דבר ועניין תחת השמש, והארי פוטר, סרטי מארוול ודומיהם הפכו את הפנטזיה והמדע הבדיוני למיינסטרים. הפלישה התרבותית שלי להעדפות תרבות הפופ של הילדים שלי היא קודם כל בשבילי. זו דלת נחשקת לעולם הפנימי שלהם. לא רק לדעת מה הם אוהבים, אלא להבין למה, לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים קצת דרך האוזניים שלהם, לראות ראשים נערפים באנימציה יפנית מרהיבה דרך העיניים שלהם. 

אני לא מתיימר להכיר באמת ולעומק את העולם התרבותי של הילדים שלי. אני בומר קשיש, לא בקיא בסלנג, לא מזהה המון שמות של זמרים/משפיענים/שקר כלשהו, ומפספס המון בדיחות. אבל יש לי דריסת רגל. אני יכול לנהל שיח, להבין חלק מהרפרנסים. אני לא מנותק.

ואם אצליח להבין את ההעדפות התרבותיות שלהם, את מה שמפעיל אותם רגשית, אכיר אותם קצת יותר – גם בגיל ההתבגרות הקשוח, אולי אפילו אחרי. זה היה קל כשהם היו קטנים, הכל היה ברור וידוע והסתכם בממתק אחרי הגן וסיפור לפני השינה. אחר כך זה הסתבך. 

כשקראתי את הספר השביעי בסדרת הארי פוטר נגה אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, וכשאגיע אליו אדע. וכשקראתי אותו הבנתי מייד שזה זה, ולמה בדיוק הוא נגע בה. ורק הרגע הזה לבדו היה שווה את כל 3,407 העמודים שכתבה ג׳יי קיי רולינג.