ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.

https://www.youtube.com/watch?v=gmup_vQvBGk

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

הקהל בהקרנה של "סיפור אהבה סורי" היה מרוצה. הסרט אולי לא עשוי כל כך טוב, אבל איזה סיפור! שון מקאליסטר, קולנוען בריטי, נפל במקרה על מכרה זהב דוקומנטרי והצליח לא לפשל יותר מדי. התוצאה  מבלי להתכוון היא סרט פיל גוד מעולה לקהל האשכנזים שמילא למחצה את האולם. ההגדרה הזו כוללת גם אותי כן? שמעתי את האנשים מדברים בדרך החוצה לרחבת הסינמטק. הם אוהבים קולנוע דוקומנטרי, הם נהנו מהסרט. גם אני נהניתי, אבל גם פחדתי. זה היה קצת כמו להסתכל על ספינה טובעת מעל סיפון משחתת שעוברת ליד. נעים לדעת שאני בטוח. מפחיד לחשוב שגם מתחתיך יש מצולות.

מקאליסטר הגיע לסוריה קצת לפני פרוץ האביב הערבי. הוא חיפש אקשן ומוצא את עמר. אשתו, רגדה, היא אסירה פוליטית. שלושת הילדים מתגעגעים אליה והקטן, בוב, הוא אולי הכוכב של הסרט. הוא מתוק וניתוחי המצב שלו על מה שעובר על הוריו שוברי לב. אין לילדים מושג מתי אמא תחזור הביתה. כל זה בפני עצמו כבר מספק חומר לא רע לסרט, אבל אז פורצת המחאה נגד משטר אסד, והאירועים יוצאים משליטה.

בקצרה: רגדה משתחררת מהכלא כחלק מהלחץ על אסד להרגיע את המצב. אין לה כוונה להפסיק להיאבק. מקאליסטר עצמו נעצר על ידי כוחות הביטחון, שמחרימים חומרים מפלילים שצילם על הזוג. כתוצאה מכך נאלצים עמר ורגדה להימלט ללבנון. עמר אולי רוצה שקט, אבל רגדה מוצגת כמכורה למאבק. היא נוטשת את עמר והילדים וחוזרת לסוריה, נמלטת שוב ללבנון, הם מקבלים אשרות פליטים ומגיעים לצרפת ועוברים תהפוכות במערכת היחסים ביניהם. המתח בין סיפור האהבה של הזוג מחד והלהט המהפכני של רגדה מאידך מתפוצץ. "את לא יכולה להיות גם צ'ה גווארה וגם אמא", אומר עמר לרגדה בשורה שכל תסריטאי היה שמח לחתום עליה. רגדה בוחרת בסוף – זהירות ספוילר – בדרכו של המהפכן.

אבל זה לא מתוסרט. בידור הצהריים האינטלקטואלי שלי הוא סיפור אמיתי קורע לב. האנשים על המסך חווים חוויות שאני לא מסוגל לדמיין אבל חרד מהן. אני מוכן להתערב שגם שכני לאולם לא חוו שום דבר דומה – הם נראו בדיוק כמו שהייתי מדמיין שקהל של דוקאביב ייראה. הורדתי את הגיל הממוצע והעליתי קלות את ממוצע צפיפות הפיגמנטים, ואני לא צעיר או מזרחי במיוחד. כמה זה רחוק ממני, מכולנו באולם – להיות פליט, להיות ערבי, לחשוש מנקישה בדלת. אנחנו עסוקים בקריירה, באנשים שעצבנו אותי במשרד, בענייני זוגיות, בחופשה הבאה. נעים לשכוח מהטרדות האלה ולהכניס אותן לפרופורציות. אז יש קצת עניינים בבית הספר של הילד, אבל לפחות יש שם בית ספר ולא עיי חורבות אחרי הפצצה.

אבל בשורה התחתונה הפער הזה הוא שקר. מתחת לאדמה היציבה שעליה אנחנו עומדים זורמים הכוחות הכאוטיים של ההיסטוריה, ואני לא יודע מתי הם יתפרצו. "סיפור אהבה סורי" מציג כמה מהפחדים הגדולים שלי על עצמי ועל הילדים שלי. מקאליסטר הזחוח מתעקש להידחף לפריים ולסיפור, מדבר עם הזוג אנגלית במקום להיעזר במתורגמן, ובאופן כללי נראה קצת פוץ מרוצה מעצמו. התחושה היא שגם הוא מסתכל על הדברים מהצד ומלמעלה, עף על עצמו ועל הסיפור שמצא. גם אצלך בבריטניה זה יכול לקרות בנאדם. גם פה בתל אביב.

הקהל באולם לא מכיר את עמר ורגדה, או את התרבות והסביבה שלהם. הם שתי דמויות על מסך, נטולות ממשות, באותה מידה יכלו להיות שחקנים. מה שקורה להם קורה רחוק, בסוריה הפרימיטיבית והשסועה. אצלנו? אצלנו זה לא יכול לקרות, אמרו המון אנשים לפני שהמון דברים רעים מאוד קרו במהלך ההיסטוריה. נותר רק לקוות שאף פעם לא אהיה חומר מעניין מספיק לסרט דוקומנטרי.

"ואז החלטתי לעקוב אחריהם", אמר הגבר בשולחן ליד לחברים שלו. הם התכופפו קדימה להקשיב. גם אני הנחתי את העיתון והתמקדתי בציתות. עד לאותו רגע השיחה היתה משעשעת, לא יותר. היא עסקה בעיקר בדיאטות ובוויכוח עז על שוקולד מול לחם. "נשים, כשהן נפרדות מגבר, מה הן עושות? הולכות וקונות שוקולד. טוחנות הכל ולא משמינות!". הם לקוחות קבועים במקום, כולם בשנות החמישים לחייהם. לדובר המרכזי היה שיער קצר וכרס. למאזין הראשי היה קוקו לבן ארוך, ושלייקס שנמתחו על כרס מרשימה לא פחות.

אבל עניין הדיאטה מיצה את עצמו. השיחה עברה לנאום המרגש לאומה של רוני דניאל. מר ביטחון, איש ה"להיכנס בהם", מרגיש פתאום שעברנו גבול, שאולי הילדים שלו לא צריכים לגדול בארץ. הרביעייה רק רפרפה על דניאל עצמו, ועברה לדיון במה שקורה בארץ הזאת. ראש החבורה סיפר איך השיג תעודת פטירה של אביו בזמן שביתה של משרד הפנים כשנדחף דרך דלת פתוחה לסניף מושבת וסירב להתפנות. "ככה זה פה". ואז עבר לסיפור מימי הצבא. וזו היתה נקודת התפנית בשיחה.

הוא היה קצין, אלוהים יודע איפה, ויום אחד שם לב שהשליש וקצין התחזוקה נעלמו. האירוע חזר על עצמו עוד כמה פעמים – הם נעלמים מהבסיס, וצצים שוב למחרת. "ואז החלטתי לעקוב אחריהם". הוא לקח את הג'יפ וחיכה ביציאה מהבסיס. כשראה את השניים חולפים ברכבם פתח במעקב. אחרי נסיעה קצרה הגיעו לעיר הסמוכה, ולבית החייל שבה. "אני רואה אותם מחנים את האוטו והולכים. הלכתי אחריהם. הגיעו לבית החייל, ונכנסו לחדר. אני בא ודופק על הדלת. השליש שואל מי זה. אני אומר לו זה אני, אבי. הוא פותח את הדלת ושואל מה אתה עושה פה. אני עונה לו: מה אתה עושה פה. ואני רואה מאחוריו חדר, וואלה, עם כל מה שצריך".

"למחרת ניגשתי למפקד", המשיך האיש. נדרכתי. הנה באה הפואנטה. ניקוי האורוות, חשיפת השחיתות, עשיית הצדק. הקצין האמיץ שלנו ביצע עבודת בילוש, לכד את המנוולים וידאג שהם ישלמו. "ואמרתי לו: היחידה לא מוכנה למלחמה. אם מחר קורה משהו, אנחנו לא מוכנים. צריך לארגן תורנות של קצינים שישנו במבצעים, ולתרגל מוכנות. הוא אהב אותי, אז הוא אמר לי 'וואלה, אחלה רעיון'. ארגנתי לשליש ולקצין התחזוקה שיבוץ בתורנות. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהם יצטרכו לישון במבצעים. ואז דיברתי איתם. אמרתי להם שאם הם יסדרו לי גם חדר כזה בבית החייל, אני אחפה עליהם והם יוכלו להבריז מהתורנויות שלהם".

וזה מה שקרה. מאותו רגע שודרגו חייו של אבי. "הייתי יוצא לסיבוב ברים בעיר במקום התורנות, ואחר כך הולך לחדר בבית החייל. לפעמים אם היתה תיירת, הייתי מביא אותה לשם". "ויצאת עם המכשיר קשר?" התעניין בעל הקוקו הלבן. "בטח, אתה יודע איזו אוונטה זו עם המכשיר קשר והג'יפ"?

בשלב הזה הצטרפו אלי לשולחן. אני לא יודע מה ואם היה המשך לסיפור. חשבתי שזה רלוונטי לכמה דברים. לכספי המיסים שלנו בפעולה. לנורמות וערכים בארץ ובכלל. ולגברים מבוגרים שמתרעמים על זה שגנבו להם את המדינה עם אפס מודעות לתפקיד שלהם בעלילה.

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

שנייה לפני ההצבעה בבחירות 2015 רוגל אלפר משחרר עוד טור במה שנראה כמו טרנד מוביל בהארץ של השנה-שנתיים האחרונות – פרובוקציה אינטלקטואלית בשקל, הפוך על הפוך, משהו שיעצבן את הקוראים, אולי יהיה ויראלי, אולי יביא טור נגד (או במקרה הרע, פוסטים של בלוגרים עם זמן פנוי כמוני!) ויארגן קצת תנועת גולשים ותשומת לב.

הפעם: למה נרגיש אידיוטים אחרי שנצביע, ולמה אי הצבעה היא מעין מחאה ״שלמצער, היא מאפשרת לנו לשמור על כבודנו העצמי. נדע לפחות שלא היינו כבובות על חוט, שוטים שאינם מודעים לנסיבות חייהם הנלעגות״

מאיפה להתחיל. יש משהו מקומם וחשוד בנטייה הזו, של לא מעט שמאלנים שאני מכיר, לפסול מראש כל אופציה לשינוי. לא שאני אופטימי במיוחד לגבי הבחירות האלה, אבל לפחות אני לא לוקה בהיבריס קשה ולא שוגה באשליות לפיהן אני יודע לחזות את העתיד.

למדתי חמש יחידות היסטוריה בתיכון, ובדיוק עסקנו בקומוניזם כשחומת ברלין נפלה. אף אחד לא ראה את זה בא (וכן, אני זקן). אף אחד לא חשב שבגין, דווקא הוא, יגיע לשלום עם מצרים, ואני עוד זוכר את גאולה כהן מתראיינת ומזהירה מהנזק העצום שיביא ההסכם הזה. האביב הערבי היה הפתעה מוחלטת, וכל הפרשנים הסבירו למה מובראק לא יודח, ואחר כך קצבו את זמנו של אסד כשהתחילה בסוריה מלחמת אזרחים שגם אותה איש לא צפה.

אפשר להמשיך מפה עד הודעה חדשה. ההיסטוריה היא מדע שהופך את מה שהיה כאוטי ולא צפוי בזמן אמת למובן מאליו בדיעבד (פראפראזה למשפט שכתב פיליפ רות, קטונתי). להחליט מראש שגורלנו נחרץ ואין טעם אפילו להצביע זה עלוב. זו הצפרדע שהפסיקה לבעוט וטבעה בכוס החלב, בזמן שחברתה ממשיכה לבעוט נואשות וניצלת בזכות תקווה אידיוטית.

לפעמים נראה לי כאילו חלק מחברי לא יידעו מה לעשות אם באמת יהיה כאן שלטון סביר. לא אידיאלי. אין אידיאלי. עמית לעבודה מתלבט אם להצביע מרצ כי הם תמכו בצוק איתן. זה קצת מזכיר לי את השלט שראיתי בהפגנת הימין בכיכר: ״רק מרזל ישמור על בנט מימין״. יש אנשים שבשבילם אף אחד לא טהור וזך ואידיאולוגי מספיק. יש אנשים שלא יידעו להתמודד עם הנטל של תקווה ואי ודאות. עתיד שחור הוא עניין ברור ובטוח יותר.

אגב, לא חייבים להסתפק בלהצביע כדי להשפיע, לפחות לכאורה. יש לי חברים שיצאו לרחובות לשכנע ולפעול כדי להביא לשינוי. יש שלל דרכים שפתוחות בפני אזרח במדינה שהיא עדיין דמוקרטיה. אפשר למשל לכתוב בעיתון, אם אתה עובד באחד כזה. אבל הצבעה, לעצלנים כמוני למשל, היא המינימום. היא טיפה בים, זה נכון. אבל כמו שכתב דיוויד מיטשל בקלאוד אטלס המעולה: הים הוא בסך הכל המון המון טיפות.

https://www.youtube.com/watch?v=-1gN0TbKvkA