רק השבוע הבנתי שזה יימשך עוד המון, זמן ושאני צריך לשנות את האופן שבו אני מסתכל על המציאות. זה היה שילוב של הכותרות על הצפון עם שיחה עם חברה על משהו שהיא מתמודדת איתו. לפעמים החיים הם סבל, היא אמרה, ואין מה לעשות לגבי זה. אין פתרון, צריך פשוט לחיות ולהתמודד ולחכות.

בכל פעם שהלכתי להפגנה, בשיחות בעבודה ובקפה הרגשתי את הצרימה שבמילה ״עכשיו״. יש קסם ילדי ב״עכשיו״. אני רוצה פתרון עכשיו ומייד. אין לי סבלנות לתהליכים, לא בא לי לחכות, לא מעניין אותי אילו בעיות ומכשולים יש. תסדרו את זה. 

מי יסדר את זה בדיוק? איפה דמות ההורה המיטיב שיבוא ויארגן את המציאות מחדש? הורה יכול להילחם על שיבוץ של הילד שלו בכיתה המתאימה, או לבוא בדרישות למאמן בחוג, וזה ייגמר בניצחון מוחלט. אני חושד שבמציאות הנוכחית זה עלול להיות טיפה מורכב יותר. 

״עכשיו״ היא מילה שמתאימה לחירום, לדברים שיכולים וצריכים לקרות כמה שיותר מהר. כיבוי שריפות, מילולי ומטאפורי. ילד בן 3 שרץ לכביש סואן זקוק שנגיב אליו עכשיו ומייד, ומנגד ילד עם קשיי למידה או תוגה קיומית צריך טיפול ארוך טווח, וסבלנות, והכלה, ובעיקר הבנה שאין פתרון מהיר, זבנג וגמרנו.

אני רוצה שיחזירו את החטופים "עכשיו", כי זמנם אוזל. אני רוצה שהממשלה הזו תוחלף כמה שיותר מהר, כי היא מנהלת את המציאות שלי בצורה הכי גרועה שאפשר. אני גם רוצה שלום עולמי, "עכשיו", ואת החזרת כל תושבי הצפון הביתה במסגרת הרמוניה איזורית, ולנגב חומוס בדמשק ואולי איזו מרגריטה בביירות, ואת כל זה תארזו לי כהרף עין בבקשה. 

אני בעיקר רוצה את המציאות שהיתה לי בחזרה, את זו שבה יכולתי לעצום עיניים ולהתעלם ממה שקורה בעזה, מפונטציאל ההרס בלבנון, מכל הרחשים המאיימים שמחוץ לבועה התל אביבית הנוחה והנעימה. אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה, ושמישהו יכסה אותי עד מעל לראש, כדי שלא אראה. 

וזה לא עובד ככה, ו״עכשיו״ היא משאלת לב מובנת אבל לא תוכנית עבודה לחיים. וגם אם מחר הממשלה תתחלף והחטופים יחזרו, המציאות תישאר קשה ומדממת, נטולת פתרון אלגנטי עם סוף טוב לסרט. במקום תסכול ילדותי וגעגוע למציאות שלא תחזור בקרוב אני צריך ללמוד להתמודד עם המצב הקיים, ללכת להפגין ולעשות מה שאני יכול כדי לשנות, אבל לקבל את זה שיהיה פה קשה ומר למשך לא מעט זמן. וגם – לשמור בצד קצת תקווה לימים טובים יותר