״סבא  שלך הניח תפילין כל בוקר

הוא לא היה טיפש❤️

רוצה לנסות להניח?

לטעום״

הסתכלתי על ההודעה שצצה על מסך הטלפון שלי, דת ברטוריקה של סוחר סמים, וניסיתי להבין למה היא מעצבנת אותי כל כך. היא הגיעה יום לפני כיפור, כשבכותרות מריבות הדת סביב תפילות בהפרדה בכיכר דיזנגוף, והרחובות מלאים בדוכני הנחת תפילין. היא הרגישה כמו חלק ממתקפה כוללת על אורח החיים שלי.

הסבים שלי היו שניהם חילונים, אחד מהם סוציאליסט הארדקור. הם לא היו טיפשים, זה נכון, אבל גם לא קהל יעד לדילרים של דת, ובטח לא מניחי תפילין כל בוקר או בכלל. הלאה. למה דווקא תפילין? כי קל למכור לי דת בעזרת טקסים נגישים ואקססוריז? התפילין הם הסם הקל שידרדר אותי אחר כך לתפילות וכיפה? 

ומאיפה בכלל צץ העניין הזה של רצועות עור על היד כאילו אנחנו בדאנג׳ן? בוויקיפדיה מביאים את הפסוק ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ״ מספר שמות, ומתברר – הפתעה! – שלא ברור אם מדובר במטאפורה, אבל היהדות האורתודוקסית החליטה ללכת על פירוש מחמיר וקדימה, דוכנים בשנקין-אלנבי.

אני לא אוהב דתות, ולא מסתדר עם אלוהים. עם הדת הממוסדת זה עניין רציונלי, עם אלוהים זה קצת יותר אישי. הסיפור של התפילין הוא כל מה שרע בדת. מנהג שנראה כמו עבודת אלילים ונועד להיות עוד אמצעי לקשירת – תרתי משמע – האדם לדת ולממסד שמנהל אותה. הרגלים ומצוות שנועדו להפוך אותך לנתין צייתן ומפוחד בממלכה של אל שעומד עם סטופר ובודק לך זמנים ומספרי תפילות ונטילות ידיים, ואוי לך אם תפספס, כי הוא כל יכול ודרכיו נסתרות, אבל קטנוני ועם חשד לאו.סי.די. 

מתישהו בגיל ההתבגרות החלטתי שסביר שאין אלוהים, ואם יש, והוא הביט מהצד כשסבא וסבתא שלי איבדו הכל בשואה, ואז את הבן היחיד שלהם במלחמת יום כיפור, מה לי ולו. אחר כך הוספתי לזה נימוקים רציונליים אבל הבסיס נותר אותה טינה משפחתית. 

ואלוהים בצד, הדת תמיד נראתה לי כמו אמצעי שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים, ומי אוהב להרגיש שעושים לו ובו מניפולציה? באוניברסיטה התנדבתי במחקר על דמות החילוני בעיתונות החרדית. ישבתי בספרייה וקראתי מגזינים מרתקים, מלאים תערובת משונה של הערצת צבא ודמוניזציית חילונים, ואז, על השער של אחד מהם, ראיתי איור נפלא של בחור חרדי מניח תפילין, הפנים מורמות למעלה, עיניים עצומות באקסטזה, יד מושכת ברצועה, רק המזרק עם ההרואין חסר. חוסר מודעות מקסים, אופיום להמונים. 

ההודעה הרגיזה אותי כי אני שונא שמשקרים לי בתערובת מתנשאת של פיתוי והפחדה. כי אני מרגיש שאני חי במדינה שחלק משמעותי ממה שרע בה קשור לאמונה שהקצינה ואיבדה מוסר וצלם אנוש, וזה משפיע ישירות עלי ועל הילדים שלי. צאו לי מהטלפון, אני מעדיף סמים משמחים יותר ומזיקים פחות.

זו היתה חתונת הגייז הראשונה שלי, והחתונה הכי מרגשת שהייתי בה זה שנים, אם לא בכלל.

לא שזה רף כל כך גבוה. אני לא מחבב חתונות. יש בהן משהו ממוסד, מוסלל, חסר מחשבה. הרב נושא נאום שמנוני עם קמצוץ הטפה, החתן והכלה מצהירים על אהבת נצח ואני חושב על גירושים, וקרוב משפחה כלשהו מקריא מהדף ולרוב חש צורך לחרוז. אזכור לנצח את האיש שבחתונה כלשהי חשב שזה רעיון טוב להקריא את השורות הבאות במסגרת סיפור הרקע של החתן, שהתחיל בלידה: ו״אז אמא איבדה המון דם/וחשבנו שהיא תעבור מן העולם״.

מובן שיש יוצאים מהכלל. חתונות עם רב מגניב, חתונות עם תחליף רב, אירועים עם די.ג׳יי מוצלח, ג׳וינטים לכל דורש, אוכל שווה, הופעות מוצלחות. ועדיין בסוף היום – חתונה. כסות מגניבה למסלול החיול שבו כולנו צועדים. למעט זוגות בודדים אהובים במיוחד, אני פחות מתרגש ויותר נתקף מחשבות עצובות.

לא הפעם. אני מניח שכל נושא ניכוס החתונות אצל גייז נולד מרצון מובן להשתלב, להיות חלק מכל הישראליות הזו. אבל מכיוון שמדובר במאבק שעדיין לא הגיע לסיומו, ואולי אפילו לוקח צעד או שניים אחורה בעת הזו, כל העניין נטען בתוקף חדש. הרגליים לא צועדות אל החופה כמאליהן, כל מה שמובן מאליו בחתונה סטרייטית הופך כאן לתוצר של מחשבה, לבטים ופחדים. 

וכך בהצהרות האהבה היו מקופלות שנים של התמודדות והתחבטויות, שעל חלקן שמעתי על כוס קפה מאחד מחתני השמחה. וכשאחת האמהות דיברה זה היה נטול חרוזים, ועם התייחסות למה שקורה מחוץ לכותלי האולם ומחוץ לתל אביב בכל מה שנוגע לקבלת השונה, עם אמירות על ארון והיציאה ממנו, על התגובות הלא תמיד פשוטות של הסביבה, על אהבה שלא רק זורמת על מי מנוחות אלא עומדת במבחן – תלויה בדבר או לא? והתרגשתי עד דמעות.

האוכל היה טעים, ואנשים רקדו – עמיתים לעבודה פה, דודות בלבוש חתונות שם, וגברים שריריים עם גופיות רשת באמצע. והיה כיף ומשמח גם בגלל הסערה שהופכת את המדינה ומעמידה את כל זה בסימן שאלה, ואין כמו סימני שאלה כדי להרגיש חי ונוכח וחושב. מזל טוב, תפסיקו לגנוב לסטרייטים דווקא את המנהגים המיותרים, ונתראה במצעד הגאווה.

בסופו של דבר הבודהה ניצח את הפולשת, והשלום שב לשכון במרפסת שלי. ואם זה לא יעורר בי אמונה יוקדת, מה כן?

 בשבועות האחרונים הופרו האיזון וההרמוניה במרפסת העגולה והיפה שלי. הייתי ניגש להעיף מבט בצמחים ולראות מי שרד ומי עתידו גירוש והחלפה, ומגלה על הרצפה גושי אדמה. פעם אחת ויחידה גם תפסתי את הפולשת בשעת מעשה: מיינה, ציפור שהמילה "פולש" חקוקה בקורות החיים שלה, שנחתה על המעקה, העיפה אדמה לכאן ולכאן ועפה כלעומת שבאה. 

היה משהו מקומם במיוחד במעשה. הציפור לא נראתה כמחפשת מזון, והמבט שנעצה בי אמר כולו ונדליזם מכוון. אם הייתי גר בארץ אחרת, ייתכן שהייתי מושיט יד אל רובה הציד שלי וסוגר עניין. אבל בתל אביב כל שנותר לי הוא לנופף אגרוף קפוץ בזעם, לקלל ולטאטא.

בעודי שוקל אופציות כמו דחליל, דוקרנים, מקלע מופעל חיישנים וגדר חשמלית, יצאה השכנה ממול למרפסת. אמרנו שלום, וחלקתי איתה את המצוקה והזעם. היא לא היססה לרגע והציעה לי בודהה. יש לה אי אילו פסלים של הישות האלוהית השמנמנה, אמרה, אולי אחד מהם יעזור. 

אבל אני לא מאמין, עניתי לה. מה לי, חילוני עוין דתות ממוסדות באשר הן לפתרון רוחני לבעיה אורניתולוגית? דת ואמונה נראו לי תמיד דרכו של האדם להתמודד עם הפחד מהלא נודע. גרוע מזה: דת ממוסדת לוקחת את כל זה ומוסיפה כוח וכסף למשוואה, ומשם, הדרך למלחמות קודש והעדפת אדמה וסמלים על פני החיים עצמם קצרה ומדממת. אתה מתחיל בנגר פציפיסט שמבקש שכולם יאהבו זה את זה ויפנו את הלחי השנייה, ומסיים עם האינקוויזיציה הספרדית.

אבל לבודהה, אמרה השכנה, לא אכפת. הוא לא דורש אמונה כדי לפעול. ולפני שהספקתי להוסיף ולמחות היא דילגה במדרגות קומה למטה והביאה לי פסל מוזהב קטן. משכתי בכתפי והצבתי אותו במרפסת, ולא שמעתי יותר מהמיינה. המטאטא נותר מובטל בצד.

יכול להיות שהבודהה הגיע בדיוק כשהמיינה התעופפה לאזור אקלימי אחר. יכול להיות שבעל מרפסת נחוש ממני הצליח לשים עליה יד, או שעוף טורף הפך אותה לבראנץ'. אין זה משנה. הרעיון של אל שבא לעזור בלי לדרוש שום דבר – לא יום שבתון, לא זבחים ועולות, לא סיפוח שטחים ולא כסף למקדש מפואר – מצא חן בעיני. 

הבודהה יושב במרפסת שלי ועושה את שלו בלי לצפות לתמורה, הוא לא אל רעבתן וחמדן. הוא בא לעשות טוב, וזהו. ברור שבקרב הדתות הגדול אין לו סיכוי – קשה להשתמש בו כתירוץ להשתלטות על טריטוריה, איזו השמדת עם קטנה ושאר פעולות שחביבות על אנשי דת, על אף שאני בטוח שעם קצת מאמץ ויצירתיות הם יסתדרו גם עם זה. הוא לא מתאים למזרח התיכון. הוא לגמרי רצוי במרפסת שלי.   

ההחלטה על רכישת "חולית" היתה סימן מטרים להתנהלות הכלכלית שלי בהמשך חיי. האירוע התרחש שבועות ספורים לפני הבר מצווה, כשקרובי משפחה עשירים – אבל ממש – התקשרו לשאול את אמא שלי מה הילד רוצה לקבל במתנה. ואני, בלי למצמץ או לחשוב, אמרתי "חולית". ספר שקראתי עליו משהו בעיתון ומייד חשקתי בו. לא אופניים חדשים, לא מערכת סאונד שווה, הכסף של קרוביי הטחונים הלך לסטימצקי. 

לא הצטערתי. "חולית" היה ספר מכונן, חוויה תרבותית מופלאה. הוא לקח אותי מביתי הבורגני שברעננה אל עולמות מופלאים, אחרים במלוא מובן המילה, ריגש אותי והסעיר את דמיוני, כמו סם מעורר ומרחיב תודעה, לוחץ ומפעיל נקודות במוח. לא מזמן קראתי אותו שוב, וגיליתי שמעבר לכתיבה המד"בית הגרועה – רוב סופרי המדע-בדיוני של פעם לא האמינו בסאבטקסט – עדיין מדובר ביצירה מעולה שמתפוצצת מרוב דמיון וחזון. למשך כמה שעות מציאות הקורונה האפרפרה והמצומצמת נעלמה, ואני שייטתי בין הכוכבים ובמדבריות אראקיס, הכוכב המכונה חולית. מה עוד אפשר לבקש בימי גל שני?  

קריאה שנייה מגלה גם דברים שאני בן ה-13 החמיץ. "חולית" הוא סאגה דתית על משיח בעל כרחו, שרואה את העתיד, מבין שהוא מוביל את העולם למלחמת קודש איומה, ואינו מסוגל לעצור את הסחף. מנהיג עם אלמנטים משיחיים שיותר משהוא מוביל את הבייס הוא נגרר על ידיו? נשמע מוכר. 

היה משעשע גם להיתקל במונחים בעברית ובערבית ששזורים בספר, כתובים באנגלית שוברת שיניים ובדיוק מפוקפק. בראיון עם מתרגם הספר, עמנואל לוטם, הוא סיפר שכשעבד על התרגום גייס עמית מזרחן כדי לתקן את הטעויות בערבית של הרברט. הערבית במקור, הוא אמר, נשמעה כאילו הרברט נסע לטיול של שבועיים במדינה מזרח תיכונית, הסתובב קצת בשווקים והחליט שלמד את השפה. לוטם טוען שמדובר במקרה נדיר שבו התרגום מדויק ומוצלח יותר מהמקור. 

"חולית" מלא בקרבות אפיים וחזון בומבסטי שרק מחכים לתקציב הוליוודי מנופח. דיוויד לינץ' עשה מזה סרט לא ממש מוצלח, אחרים ניסו ונכשלו, והשבוע עלה הטריילר לסרט החדש שייצא, אם תתיר הקורונה, השנה. הוא עמוס שחקנים מעולים שמאחוריהם דני וילנב, במאי מצוין, וגורם לי לקפץ בהתרגשות, אבל גם לצקצק מעט. בטריילר שומעים את טימותי שאלאמה, שמשחק את גיבור הסרט, מדבר על Crusade במקום על Jihad כפי שמופיע בספר, מה שמעורר מחשבות נוגות על פוליטיקלי קורקט וחישובים מסחריים מול אמנות. גרוע מזה – לא ברור אם אחת מדמויות המפתח בספר, פייד ראות'ה (סטינג גילם אותו בסרט של לינץ'), תופיע בסרט או בהמשכון, וייתכן שהועלמה לתוך דמות אחרת, שתמלא תפקיד כפול. 

ועדיין אני ממתין בקוצר רוח לצפות כבר ב"חולית" גרסת 2020, אלוהים יודע אם בקולנוע עטוי מסיכה או בסלון שלי, ולחזור קצת לילדות ובה בעת להעיף מבט חטוף אל העתיד, עמוס כרגיל בבני אדם שמחפשים מנהיגים חזקים ומשיחי אמת ושקר, ולא מפסיקים לנצל ולהרוס את הסביבה בה הם חיים, ולהילחם זה בזה. אם כבר סוף העולם בואו נלך על חלליות ואפקטים ורעש, ולא על עוד סגר עגום על הספה. 

פתחתי פה על הקורונה והכול הידרדר. השינוי הבלתי נמנע מתחיל לחלחל לתודעה – לא חרדת מוות, אלא ההבנה שדברים עומדים להשתנות ולתקופה ארוכה. אני לא לגמרי יודע למה אני מתכוון ב"דברים". יש שינויים מיידיים – ביטול בית הספר, עבודה מהבית, הימנעות מרצון או מכורח הנסיבות מהופעות ושאר פעילויות במרחב שמחוץ לסלון. ויש את העתיד המעט רחוק יותר, שכולל… קריסה כלכלית? זומבים? משק אוטרקי קטן במרפסת שלי?

ובינתיים אני נתקל ביותר ויותר אנשים חיוביים שמתפייטים על הטוב שהווירוס עושה לנו. זה כדור הארץ, הם טוענים, שבא לעשות תיקון. לעצור את זיהום האוויר, להאט את מירוץ החיים המודרניים, להראות לנו שאפשר גם אחרת. וירוס היפי חמוד. 

הייתי רוצה ללחוץ את ידם של האנשים הללו, שנייה אחרי שליטפתי חולה קורונה טרי, ואז להטיח את ראשם במשטח קשיח שעבר חיטוי. קודם כל כי המון אנשים עומדים לסבול נורא בגלל המגיפה. לא בריאותית, כלכלית. חברים מסביבי נשלחים לחופשות ללא תשלום, מגלים שהשכר שלהם קוצץ ועוד. כל מי שעוסק בתיירות, באירועים והופעות עומד בפני קריסה, ובתורו יוציא פחות על הכול, מה שיגרום לפגיעה בעוד תעשיות וכו' וכו'. אנשים יאבדו חסכונות, עבודה, פרנסה. 

אבל מעבר לזה אני חושב שמחבקי העצים למיניהם מפספסים את המסר. מה שאני לומד מהמשבר המטורף שמתרגש עלינו הוא לא ללכת לאט ולקנות פחות באינטרנט. אני כן מבין יותר את החשיבות של ערבות הדדית, ואת הטמטום המוחלט בסדר העדיפויות של האנושות. הווירוס לא מפריד בין עם נבחר אחד לאחר, ולא בודק את מצב תיק המניות של הנדבק הבא, לא מתעכב על אידיאולוגיה – כל הדברים שבני האדם, כולם תכל'ס מאותו ז'אנר, מתעקשים לעשות. 

הווירוס חושף את ערוות השיטה הקפיטליסטית האמריקאית: זרקתם את העניים בצד הדרך, שימותו לבד בלי ביטוח רפואי? ובכן הנה הם מדביקים אתכם על ימין ועל שמאל, בלי יכולת אמיתית להיבדק או לקחת יום מחלה. הוא מעמיד באור מגוחך את ההמצאות האנושיות לאום ודת ממסדית. שפכתם כסף על נשק, השקעתם אנרגיה בסיפוח פה ועם הנצח שם, והנה מערכת הבריאות קורסת לה בחינניות כי מי חשב על מגיפה שלא אכפת לה מהקו הירוק וקברי אבות. 

בעולם ג'ון לנוני המגיפה הזו היתה נראית אחרת לגמרי, מוכלת ומטופלת על ידי מערכת בריאות גלובלית עשירה. רבנים, כמרים ושאר אנשי דת עוד יקשקשו קצת ויאשימו מצעדי גאווה עד שגם הם יידבקו ויבודדו. במקום חברה אנושית אחת נאורה וחילונית יש כאן חבורת כנופיות פנאטיות, כל אחת והאמונה הלא הגיונית שלה, שעסוקה כל כך במריבות פנימיות ופתאום מגלה כמה הן חסרות תוחלת. אפשר רק לקוות שאחרי שכל זה ייגמר, הלקח יילמד ופני האנושות ישתנו לנצח.

ממש. מבט חטוף לעבר מגלה שלא משנה מה קורה, מהמגיפה השחורה ועד מלחמת העולם השנייה, בני האדם לא משתנים. הם מסתגלים, מכים קצת על חטא, וחוזרים להיות אותם דושים שהם היו קודם. נותר רק לקוות לשינויים קטנים בשוליים, אולי עוד כמה מיטות בבתי החולים, נגיד, ולאחל שיעבור מהר, שחברים ואהובים לא ייפגעו יותר מדי, ולשנה הבאה בניו יורק הבריאה והבנויה. אמן. ולשטוף ידיים. 20 שניות.

כשאמא שלי היתה טינאייג'רית היא הודיעה להורים שלה שמעכשיו היא מסרבת לאכול בשר לא כשר. לא עניין של מה בכך במשפחה סוציאליסטית האוחזת באידאולוגיה סדורה וסט ערכים נוקשה. הנימוק לא היה דתי. אמא שלי, חובבת היסטוריה שנים לפני שהפכה למורה של המקצוע, טענה שאם יהודים כה רבים עונו ומתו כי סירבו לאכול חזיר, המינימום שהיא יכולה לעשות כדי לכבד אותם הוא להימנע מלזלול בייקון.

נזכרתי באקט מעורר ההערכה הזה כשקראתי השבוע את הידיעה ב"הארץ" על חיילים שרותקו לבסיס כי סירבו לחבוש כיפה בבית ספר דתי. החיילים הדריכו תלמידים על נהלי חירום במסגרת שירותם בפיקוד העורף. אני לא חושב שצריך לרתק לבסיס חייל שמסרב לחבוש כיפה. אני גם חושב שהסירוב עצמו אידיוטי לגמרי, ושהתגובות הנסערות לכתבה – חששתי לרגע שהפיד בהתקף אפילפטי – הן שמאל על אוטומט במירעו.

זה זמן שהפיד השמאלני ברשתות החברתיות עולה לי על העצבים. אני לא מצפה להרבה מהפיד הימני – ריקלין, ינון מגל ודומיהם עושים קריירה מחד מימדיות, פרובוקציות זולות ודמגוגיה בשקל. טרולים. הצד השמאלני מתיימר ליותר: נבון יותר, מכיל יותר, מורכב יותר. הבעיה היא שלמעט בודדים הוא מתנהג ככה רק כשמדובר במיעוטים הנכונים. פראמדיקית פלסטינית שנורתה זוכה להספדים ודמעות עוד לפני שהאירוע נחקר. אבל כשזה מגיע לדת, הפיד, כמו גם קבוצת הווטסאפ של הכיתה של הבת שלי, מאבד גוונים ומתלהם.

אני חושב ששורש הרע טמון בדת הממוסדת ובהיעדר הפרדה בין דת למדינה, כלומר בחרדים ובבנטים שמתעקשים להישאר מאובנים, מיושנים ושתלטנים. ועדיין, זו לא סיבה לאבד פרופורציות וניואנסים ולהפוך להמון מוסת. אם אנחנו שמאל נאור – ואני סמולן גאה – מן הראוי שנבחין בין מטרות ראויות למאבק לבין שטויות שמפלרטטות עם אנטישמיות קלה.

אנחנו בעד דמוקרטיה ליברלית? יופי! אסור לקבל הדרת או אפליית נשים, או כל מיעוט אחר. סיפור על תלמידות בבית ספר חילוני שנמנעה מהן השתתפות באירוע כלשהו, או שנאלצו לשבת בחלק האחורי של האולם, הוא סיפור חשוב שצריך להקים עליו קול צעקה. להט"בים צריכים לקבל זכויות שוות, כולל חתונה אם הם מתעקשים ממש על המוסד המיותר הזה, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל איך זה קשור לחבישת כיפה? דמוקרטיה ליברלית אמורה לכבד גם את זכות הפולחן, ואת המנהגים השונים והמשונים של קבוצות ומיעוטים. החייל שסירב לחבוש כיפה לא היה ליברל עז נפש, אלא אורח גס רוח. זכותו, אגב, ולרתק אותו זו שטות. אבל המדינה הזו הוקמה על ידי מיעוט שנרדף מאות ואלפי שנים בגלל אמונה ומנהגים שונים. וההתקפות האנטישמיות התמקדו באופן טבעי בסממנים חיצוניים כמו כיפה, למשל. יש משהו לא נעים בכך שפחות מדור אחרי שסבא וסבתא שלי שרדו את הנאצים, כיפה הופכת למשהו משוקץ גם פה. ושוב – תאשימו את החרדים והרבנות עד מחר. אבל איפה האחריות שלנו בכל הסיפור הזה? אם אתם מקבלים את החמאס, ארגון דתי קיצוני שונא נשים והומואים, אתם יכולים למצוא גם קצת אהדה ליהדות.

אפשר לתעב את הממסד הדתי ועדיין להעריך את ההיסטוריה היהודית, ולכבד מנהגים גם אם הם בלתי רציונליים או סבירים. בואו, חצי מכם מגדלים זקן היפסטרים כבר שנתיים ואף אחד לא אומר לכם כלום, נכון? יש מחיר שצריך לשלם על הטייטל "נאור". מורכבות וראייה רב מימדית, גם אם זה קשה ולמי יש כוח, הן חלק ממנו.

***

ושתי הערות:

• הכתבה ב"הארץ" התבססה על שני חיילים. קראתי אותה ואת תגובת דובר צה"ל ונזכרתי בכתבה שהתפרסמה כשהייתי תיכוניסט. היא עסקה בבית הספר שלי, וסופר בה איך אחראי המשמעת האימתני עובר בין כיתות כדי לבדוק שבנות לא הגיעו עם מכנסיים קצרים מדי – כן, כבר אז – ומשפיל ומבייש ומגרש אותן הביתה. מכיוון שהכרתי את אחראי המשמעת הנ"ל, שהיה איש מנומנם שלא הזיז לאף אחד, ומכיוון שלא נתקלתי באף מקרה כזה, התחלתי כבר אז לפקפק בידיעות מהז'אנר.
• תקראו את הכתבה על המסע של שיר ראובן והצל. אפשר להיות רב מימדי ועמוק וגם מעניין ומגניב.

אחד העלבונות החביבים עלי הוא שורת "פתית השלג" מ"מועדון קרב" – "אתם לא מיוחדים, אתם לא פתיתי שלג ויפים. אתם חומר אורגני מתכלה בדיוק כמו כולם". העוצמה של העלבון נובעת מהצורך האנושי להגדיר ייחוד, שוני שיבחין אותי מההמון שמקיף אותי. כל כך הרבה אנשים יפים יותר, גבוהים יותר, רזים יותר, סקסים יותר, עם פחות צרות ויותר כסף. איפה אני? במה אני מיוחד? שונה? טוב? הכי טוב?

במסגרת המסורת המשפחתית אני מקריא לבת ה-6 את "ההוביט". כמו עם האחים שלה, אני כל פעם מופתע מחדש עד כמה סדרת "נרניה" לא שורדת את הזמן, בזמן ש"ההוביט" רק משתבח. השבוע, באיחור קל, הבנתי למה. רוב הספרים מהז'אנר מציבים במרכז דמות שהיא פתית שלג. הארי פוטר הוא כזה מבטן ומלידה. עוד גלגול של "האחד". ב"נרניה" הגיבורים הם פתיתי שלג מורמים מעם מתוקף בחירה של ישות עליונה, אסלן, שהוא בתכל'ס ישו עם רעמה של מלך האריות. אבל "ההוביט"? מר בילבו בגינס נקלע לשורה של הרפתקאות שמאלצות אותו לסמוך בעיקר על עצמו וקצת על המזל. הוא שורד בזכות תושייה וכושר אלתור והמצאה שהוא מגלה בעצמו. לא בזכות אלים ונבואות. הוא לא "האחד". הוא רק הוביט שרוצה לחזור הביתה לשעת התה בשלום. אני מעדיף שהילדים שלי ילמדו מהמודל הבגינסי. לא צריך אלוהים, לא צריך אישור מגורם חיצוני. אמונה, תושייה וקומקום רותח יספיקו.

בת ה-6 מאמינה באלוהים ובפיית השיניים. אפשר לדבר על הדתה עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי בבית הספר וגם אז אלוהים היה נוכח בכיתה ובהפסקות. אלוהים, היטלר ועוד אי אילו היו חלק מההתמודדות עם עניין פתיתי השלג. למה אתה מיוחד ילד? כי אתה יהודי מהעם הנבחר, כי השואה, כי אתה אשכנזי וזכר, כי אתה שייך לכל המועדונים האקסקלוסיביים והנכונים. אז מה אם אתה גרוע בכדורסל וכדורגל. שלח את עמי, ביצ'ס!

לא שהרבה השתנה מאז. גם היום אני בודק את כרטיסי המועדון שלי. עובד ב"גוגל" זה מרשים? תל אביבי? בתקופה היחידה בחיי שבה הייתי בין עבודות הזדעזעתי לגלות כמה אבוד אני מרגיש בל טייטל, בלי מקום עבודה מסודר. כמה נטול הגדרה עצמית אני. כשנאלצתי להסתדר בלי דירה למשך מספר שבועות הופתעתי לגלות עד כמה היחסים שלי עם הילדים קשורים לטריטוריה. אין כזאת? אין תחושת סמכות ואחריות. האם זה סך חלקיי? מרכיבים חיצוניים שמגדירים אותי בלי שום אופי וייחוד?

הילדים שלי הם פתיתי שלג מיוחדים. הם לא מאמינים בזה בעצמם, לפחות לא צמד הגדולים. מגיל מסוים והלאה המציאות והמודעות מכרסמים בוודאות שאתה מרכז העולם. הם חווים ספקות דומים לשלי. אבל בזמן שאצלי מתעוררים סימני שאלה, התבוננות מהצד עליהם מספקת תשובות ברורות. הם לא חייבים להוכיח שהם מיוחדים, או שונים. הם צריכים בעיקר לאהוב את עצמם בזמן המוגבל על הכוכב. וליהנות. גם ככה חם פה מדי לפתיתי שלג.

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

https://www.youtube.com/watch?v=Dre0wQmLGe8

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

קצת אחרי הקראת ההפטרה ניגשה אלי קרובת משפחה ובחיוך נבוך ביקשה שאסדר לה את הווייז. איכשהו התחלפו לה ההגדרות משפת הקודש לאפריקאנס. עמדנו בבית הכנסת של חב"ד ואלוהים לא נקף אצבע בזמן שהחזרתי את האפליקציה למסלול.

הזיכרונות מהבר מצווה שלי הם עמומים וסלקטיביים. תכלס אני לא זוכר כלום חוץ מההתרגשות שלפני ההפטרה והאופוריה ותמרוני ההתחמקות מהסוכריות שאחריה. והנה, שלושים שנה אחרי, אני מוצא את עצמי מלופף בתפילין, רצועות עור שחור שמזכירות לי בעיקר את הדאנג'ן, עטוף בטלית גלימתית (סופר מענטש!), מקשיב לרב שמאמין שאלוהים בחר בנו ומעניק לנו ושומר עלינו. לא מתקן את ווייז, אבל שומר.

אלוהים התעקש להידחף לטקס הזה. אני לא הזמנתי אותו. מבחינתי זהו טקס שמציין שלב מעבר בחיים. התבוננתי בעצמי מהצד, היה לי לוק של מתנחל ופרצוף מבולבל. נגה אמרה לי אחר כך שנראיתי בשוק. הסתכלתי על תומר, חמוד ונאה בחולצת הכפתורים הלבנה שלו, מבצע את התנועות ומקריא את הטקסטים. והתרגשתי נורא ובה בעת לא הבנתי מה בדיוק אני עושה שם, משחק תפקיד משני אך חשוב בפולחן של השבט שלי, כשספר תורה מפונפן וכבד להפליא משמש כסמל למעבר של איזושהי אחריות ונטל מדור לדור. מצד אחד אווירה משפחתית חמה ונעימה, ותומר החמוד עד אין קץ שהשתנה מקצה אל קצה בפרק זמן כל כך קצר. מצד שני אלוהים והעם הנבחר וכל הג'אז הזה. 

זו היתה תחושת זרות חלקית .קצת כמו לבלות את הלילה בחדר שאינך נוהג להיכנס אליו בבית ההורים. הטלית והכיפה והניגון הדהדו זיכרונות, אבל לא היו קשורים ליומיום שלי ולילדים שלי בשום צורה ואופן. כנראה שהם חלק סמוי מהאוויר שאני נושם פה מילדות. אבל חלק שנוכס על ידי גורמים שאני לא מעריך ולא אוהב. 

זה הסתיים במטח סוכריות וכיבוד קל כשר למהדרין. תומר השתמש בטלית כסוג של מגן, וספג את הטופי הקשה בגבורה. הסתכלתי על החברים שלו מטווחים אותו וחשבתי שבלי חרדים מכאן ומתנחלים משם הייתי מצליח להתחבר לכל זה בקלות יחסית. לבני אדם יש נטייה לקחת רעיונות יפים וכוונות טובות ולפרק להם את הצורה. אם רק אפשר היה להוציא את האל הרבני-ממסדי מהמשוואה, הייתי חי עם הטקס לגמרי בשלום. וברגעים שבהם הצלחתי להשתחרר ולהתחבר, להתמקד באבא שלי שהמסורת משמעותית עבורו, ובהתרגשות שתומר ניסה להסתיר, הייתי כל כולי שם. שמח ונרגש.

מזל טוב לתומר, מי ייתן שתהיה מאושר תמיד בלי שום עזרה או תלות באלים ובשליחיהם עלי אדמות. וחתיך גם.

בעוד שבוע תומר עולה לתורה, ותהרגו אותי אם אני מבין בדיוק למה. כל ניסיון לוויכוח רציונלי בנושא יגרום לי לנופף בדגל לבן. אין שום סיבה הגיונית להעביר את הבן שלי טקס דתי פרימיטיבי שמוקדש לאל שאיני מאמין בו, במסגרת דת ממוסדת שגורמת לטעמי נזק למדינה הזו בפרט ולעולם בכלל. איכשהו מה שמתחיל בלהפנות את הלחי השנייה ו"אהבת לרעך כמוך" נגמר תמיד באינקוויזציות וסקילות.

נאורות זה נחמד ועושה נעים בשכמות, אבל מערכת היחסים שלי עם האל הלא קיים נטועה עמוק בזוועות ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבא וסבתא עלו לארץ בגיל מבוגר עם בן יחיד. הם השאירו מאחור אנטישמיות והמוני קרובי משפחה שמתו בשואה. סבתא שלי איבדה ארוס והגיעה לארץ עם מספר מקועקע על היד, מזכרת מאושוויץ. סבא שלי איבד בשואה אישה ובן.

נולד להם בן יחיד. וגם לו נולד בן, ושנה וחצי אחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור. איזה מין אל, אני זוכר את עצמי שואל בגירסת בית הספר היסודי, מתעלל ככה בבני אדם בלי שום סיבה. תגידו לי לא שמרו שבת, תגידו נפלאות דרכי האל, ואגיד לכם לכו להזדיין. בראשית ברא האדם את אלוהים. בהתחלה היו אלה אלים שנועדו לספק הסבר לברקים ורעמים וסערות. אחר כך השתכללו בני האדם, והמציאו אלים מורכבים יותר לצרות מורכבות יותר. פנתיאון גדול, אל אחד, הכול אותו חרא. בני אדם שזקוקים נואשות להסבר, לסיבה, לסיפור מסגרת.

לא ידעתי לנסח את זה בדיוק ככה במסגרת הדיונים התיאולוגיים שהתקיימו בהפסקות בבית הספר ביסודי. ויכוחי יש-אין אלוהים הלכו חזק ברעננה של ילדותי, ולי היה ברור באיזה צד אני. כשגדלתי ובגרתי והתחכמתי מצאתי הסברים מרשימים יותר לאתיאזם אבל בשלב מסוים הבנתי שתכלס זה סבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, והבן היחיד שלהם שמת במלחמה מטומטמת.

אז למה בר מצווה? אני מנסה להסביר לעצמי שיש הבדל בין אמונה וממסד דתי לטקסים מסורתיים. שיש להם חשיבות סימבולית וקהילתית. שהם מספקים סדר והקשר מצד אחד, ואיזו מדורת שבט מצד שני, שזו דרך יפה לומר שכל החברים שלו עשו את זה, אז למה לא הוא, ושזו הדרך לציין את המעבר מילד עגול לחיים ורך דיבור לחתיך צנום וגבוה שמודיע לי בספק בס ״אני הולך, אפשר כסף?״

אני כמעט מצליח לשכנע את עצמי, אלה לא טיעונים גרועים. אני יודע למשל, מניסיון, שבמנהגי אבלות יש כוח מנחם. אבל במקרה הזה אני נאלץ להודות שזה בולשיט. בדומה לאמונה, גם ההחלטה לעלות לתורה אינה רציונלית, וככל הנראה נטועה בילדות. גדלתי בבית שהמסורת היתה בו חשובה, גם אני עליתי לתורה, ואני לא מצליח לחמוק מהתכנות מהדפוסים שמקועקעים בי עמוק בפנים. אם תומר היה מתנגד נמרצות לא היינו מכריחים אותו. אבל סיבה טובה של ממש למה כן – אין לי. ועדיין ברור לי שבחמישי אחר הצהריים יהיו מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים.

אני חושב שהילדים שלי יגדלו להיות חכמים ומנומקים ממני כך שכנראה לא אשליך על הנכדים סוכריות. לא נותר אלא לטווח את תומר היטב ולאחל לו רק טוב. בעזרת השם.