הצלחתי להתחמק מאירועי החמישים שנה למלחמת יום כיפור, לא לצפות בשום דרמה או דוקו (למעט ״האחת״), ואז קמתי בשבת בבוקר ל״מלחמת יום כיפור: הרימייק״. כמו אחת הסדרות האמריקאיות האלה שמקבלות גירסה חדשה ומצ׳וקמקת, ״בוורלי הילס 90210 הדור הבא״ אבל עם הרוגים ומחדל.

צריך להתאים את ההפקה לטכנולוגיה של היום. במקום הקלטות באיכות גרועה מהקשר של המוצבים בתעלה, של אנשים שמתחננים לעזרה שלא מגיעה, יש שיחות טלפון ישירות לאולפנים של אנשים בעוטף עזה, שמתחננים לעזרה שלא מגיעה. הכל קל וזמין יותר – התעמולה של האויב רצה ברשתות, הייאוש והזוועה משודרים לייב, מלחמה בזמן אמת וב-HD. 

ורק לאפסות וחדלות האישים של ההנהגה יש את אותו ניחוח על זמני של שכרון יוהרה וכוח. כי הטכנולוגיה מתפתחת, האמצעים משתנים, אבל בני האדם נשארים אותו דבר: שחצנים, שיכורי כוח, קטנוניים, קיצוניים, מושחתים. בואו נקים ממשלה כושלת של חדלי אישים, נשקיע את כל תשומת הלב בפוליטיקה ואינטרסים מגזריים צרים, ונראה מה יקרה. הפתעה!

ועכשיו בזמן שאני כותב יש בקיבוץ או עיירת פיתוח בדרום ילד בערך בגיל שבו אני הייתי אז, שעוד לא מבין שאבא שלו נהרג, ושסכין חד חילק את החיים שלו ללפני ואחרי היום הזה. שהעתיד שלו השתנה באחת, הוחלף מנתיב אחד לנתיב אחר. והוא יגדל ויגלה כמה מורכב וקשה כל עניין היתמות הזה, ואיך הוא נמשך ומתפתל ומשתנה בלי סוף. והוא יעבור את כל שלבי האבל והכעס והקבלה, וישאל את עצמו למה? וזה הילד הראשון. יהיו עוד רבים כאלה בימים הקרובים, פה ובצד השני.

באולפנים וברשתות מדברים על אירוע חסר תקדים, ואומרים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אבל ההפך הוא הנכון. זה כבר קרה, וזה עוד יקרה. כל מה שצריך הוא קצת זמן לשכוח ולהדחיק. עברו חמישים שנה מהמלחמה ההיא והנה, אנחנו רוקדים שוב את אותו ריקוד. ובעוד כמה עשורים עוד יתום לעתיד ייוולד, ויחכה למחדל הבא שיעצב חייו 

חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.