אחד מזכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא של רובה צעצוע שאהבתי, עד שיום אחד בזמן ששיחקתי בו נצבטה אחת מאצבעות ידי. נעלב וזועם ביקשתי להשליך אותו לפח. אחר כך התחרטתי, אבל היה מאוחר מדי. הפחים כבר רוקנו, הצעצוע אבד לבלי שוב. 

נזכרתי בו כשהתחלנו את פרויקט סידור חדר הילדים, שכלל בעיקר נבירה במגירות צעצועים שלא חוו מגע יד ילד עוד מתקופת הקורונה, והשלכה חסרת רסן של רוב מה שנמצא בהן. מיעוט נמצא ראוי למסירה או תרומה, הרוב – לזבל. הספרים בחדר עברו תהליך סלקציה דומה, מי למסירה לחברים, מי למכירה בכיכר הבימה, ומי לספסל הקרוב, כדי שייאספו וימצאו בית אצל זרים חובבי קריאה.

פרויקט הסידור/השלכה היה צעד נכון ומתבקש, ואני לא אוהב אותו. צריך לעשות סדר בבלגן, בעיקר בדירות תל אביביות צנועות מימדים, ואני מכיר את הטענות על תחושת הזיכוך שבאה עם השלכת חפצים ישנים וכל זה. מארי קונדו עשתה מזה קריירה. 

אבל אני אוהב חפצים. אני אוהב את החיבור שלהם לזמנים שלא יחזרו, את הזכרונות שהם מעלים. זה נכון לחפצים שימושיים – כוס קפה שנרכשה בנסיעה הראשונה שלי אי פעם לבד עם תומר, ולכן תהיה תמיד הכוס המועדפת לקפה בוקר – אבל גם לכאלה שלא נגעתי בהם שנים. עצמים דוממים שיכולים לשכב במגירה נידחת אבל כשאגיע לזרוק אותם יתקפו אותי חרטה ותוגה ונוסטלגיה. להשליך אותם יהיה צעד הצהרתי של פרידה, שריפת גשרים, הודאה שהזמן מתקדם ויש דברים שלא ישובו לעולם.

אם היתה לי אחוזה רחבת ידיים הייתי שומר הכול, אוגר במרתפים ועליות גג, מתכנן לבקר בהם את הרכוש הישן ולא עושה זאת לעולם, אבל משהו בידיעה שהוא שם, שכבות גיאולוגיות של זכרונות בהישג ידי, היה משמח אותי. בינתיים בעולם התל אביבי האמיתי חדר הילדים נראה קצת יותר טוב. ועדיין, מארי קונדו יכולה לקפוץ לי.

הטקס כבר לקראת סיום, אחרי הצפירה, תכף ישחררו את ההמון שעומד כבר שעה יפה בהבימה. אני שומע צעקות ומסובב את הראש, מופתע מהרעיון של דרמה בקהל יום זיכרון תל אביבי ומנומס, ורואה המון מבוהל שועט, מפיל גדרות, אנשים כושלים ונרמסים, פניקה וכאוס. 

האנשים מסביבי פונים ומתחילים לרוץ באותו כיוון, הרחק מהסכנה הבלתי נראית שגורמת לאנשים בצד השני של הכיכר להשליך את הפאסון לכל הרוחות ולהפוך לעדר משתולל. אני מתחיל לזוז גם אבל איזו קהות חושים קלה משתלטת עלי, יש משהו לא מציאותי במה שקורה, אולי זה פער הזמן הלא סביר. רק לפני שנייה עמדנו כולנו בראש מורכן בתוך מציאות סדורה ומוכרת, ושנייה אחרי אנחנו בעיצומו של… מה? פיגוע? זה לא סביר, זה לא תואם את המקום והאירוע, אני זז לאט.

תומר שולף אותי ממצב הביניים הזה, צועק עלי לרוץ. אין לו מושג מה קורה בדיוק כמוני, אבל אינסטינקט ההישרדות שלו משויף יותר. אחרי שנגמר הכל אני חושב שרק לפני כמה רגעים הוקרנו סרטונים על נרצחי הנובה, אימת השבעה באוקטובר חרוטה בכולנו, תחושת הביטחון נשחקה עד דק, אז מה אם אנחנו בלב תל אביב, מוקפים שוטרים וחיילים. אם פורצת מנוסה המונית כנראה שיש סיבה, ועדיף קודם לרוץ ואחר כך לשאול שאלות.

ותומר רץ, וצועק עלי לרוץ איתו, ובודק איפה אני וצועק עלי לתת לו יד, ואני איתו, חושש עכשיו יותר מלהירמס מאשר להידקר או להתפוצץ. מסביבנו אנשים רצים ונופלים, בוכים, מחפשים חברים וקרובי משפחה. מאחורינו מישהו מנסה להרגיע את הרוחות ברמקול, אבל הספינה הזו הפליגה מזמן. וקול אחר קורא לפתוח את השערים ולהסיר את גדרות הרשת הזמניות שהוצבו מסביב לכיכר. כשהגעתי נעמדתי בפינה קרובה יחסית לכניסה כדי שתומר ימצא אותי בקלות, ועכשיו זה מסייע לנו להיות בין הראשונים שיוצאים החוצה. תומר לא עוצר, אף אחד מסביב לא עוצר, כולם רצים ואנחנו איתם, באיזה דחף בסיסי וראשוני לברוח מסכנה לא ברורה ואיומה. בני אדם בחולצות לבנות, אנטילופות בסוואנה, כרגע לא נראה שיש הבדל גדול. יש בכיכר אריה וכולנו בורחים.

אנחנו מאטים רק אי שם באמצע רחוב "אחד העם". מסביבנו אנשים נסערים, מנסים למצוא חברים ובני משפחה, טלפונים ניידים צמודים לאוזן. שמועות עפות באוויר על מה שקרה בכיכר, אתרי החדשות עוד לא מעודכנים. תומר אומר שהוא אף פעם לא היה באירוע כזה, ואף פעם גם לא רצה. הקהות עוזבת אותי ואני מתחיל להרגיש את האדרנלין והפחד שהיו צריכים להיכנס למערכת קודם מטלטלים אותי. כשאגיע הביתה אצטרך לדבר את זה ולכתוב את זה, תמונות של ההמון המפוחד ומחשבות על מה היה יכול להיות רצים לי בראש בלופים. 

בסופו של דבר כל הסיפור מתברר כבהלת שווא. המשטרה עצרה מישהו, אנשים חשבו שמדובר בפיגוע, וזה הספיק כדי להצית שריפת פניקה גדולה. והרי כל המדינה הזו היא חרדה ופוסט טראומה, מצע קש יבש שרק מחכה לניצוץ. ואני מרגיש קצת מטופש והקלה גדולה שבעצם לא נמלטנו ברגע האחרון מאסון של פצועים ומתים, רק נבהלנו ורצנו קצת, ולא קרה דבר מעבר לכמה נפילות וחבלות. 

אחר כך תומר שולח לי תמונה שחבר צילם בכיכר. על הרצפה יש נעליים שנשכחו מאחור במנוסה הגדולה, והאסוציאציה הראשונה היא שואה, ערבוב חגים שכזה, שכול וזיכרון ופחדים חדשים-ישנים שלא נס ליחם. תם הטקס.