כל השבוע העיקו עלי כותרות החטופים השבים. בכל פעם שניסיתי לקרוא את הסיפורים או לצפות בטלוויזיה התמלאתי כעס ועצב, הרגשתי שמוכרים לי תוכנית ריאליטי מקולקלת ונכלולית במיוחד, שמנסים לגרום לי להאמין בסוף הוליוודי. 

סיפורי משפחות החטופים בלתי נתפסים. אני מגיע ממשפחה שכולה, אבל וזיכרון אני מבין, אבל הטלטלה האיומה של אי הידיעה, המעבר הבלתי פוסק הזה בין תקווה לייאוש – אין לי מושג איך חיים ככה, איך מתפקדים, איך נושמים?

ואז הם התחילו לחזור, וחשבתי על האב המת שלא הכרתי, שהאין-קשר איתו משפיע על חיי עד היום, ועל הילדים שחוזרים ומתאחדים עם משפחה שחלק ממנה לא קיים עוד, או משאירים אב שבוי, שאין לדעת אם יראו אותו שוב, מאחור, ולא ראיתי סוף טוב, אלא התחלה של התמודדות שאין לה סוף.ֿ

אבל בתקשורת צמאים לקתרזיס, לסגירת מעגל, ואין סבלנות ויכולת להתמודד עם מורכבות, עם תמהיל של שמחה ואבל, עם העובדה שאין בחיים סוף סגור, אלא רק מסע פתלתל בלתי נגמר. הנה האמא שמחכה לטלפון שלא מגיע, ואז הוא כן מגיע! הילדות חוזרות! חיבוק וסוף טוב, ומס שפתיים על זה שאביהן של הבנות והאח למחצה נרצחו. ילדה בת ארבע חוזרת לאין הורים, שניהם מתו בשבת האיומה. איך ממשיכים לחיות עם הצלקות, עם הפוסט טראומה. אני רואה את התמונות, את הסרטונים בטוויטר וטיק טוק, ובמקום הקלה יש רק עצב. 

ואז דיברתי עם נגה, שאמרה שכן, נכון, אבל: כשאני הייתי ילד בימי המחדל הגדול ההוא, טיפול פסיכולוגי לא היה נפוץ, חיילים שחזרו מהשבי זכו ליחס של חצי בוגדים, ואילו היום יש מודעות, ואם לא המדינה אז משפחות שידאגו לטיפול וכדורים וכל מה שצריך. לפחות בתחום הזה מה שהיה הוא לא מה שיהיה. יהיו כאלה שיתגברו, ויהיו כאלה שלא, אבל נקודת הפתיחה של הילדים האלה תהיה טובה יותר, והסיכוי שלהם לנהל חיים טובים ככל האפשר גדול יותר. והבנתי שגם אני נתקעתי על צד אחד של המשוואה, ובפעם הראשונה יכולתי לראות את שני הצדדים של המורכבות הנוראה הזו, לא רק את השכול והעצב, אלא גם את ההקלה והשמחה ואת קרן האור הקטנה של התקווה. 

ובין הזוועה שהיתה והימים שעוד יבואו וממשלת החידלון הרגשתי פתאום רגוע יותר, כאילו מישהו מרח משחה על הכוויה הבוערת שהציקה לי כל הזמן, ויכולתי סוף סוף להרגיש קצת הקלה ושמחה על השיבה והחיים שחזרו, גם אם חלקית. זוועות יש ויהיו מספיק, יהיה נחמד להצליח להסתפק בקצת נחמה.

באמצע סרט פעולה זניח משנות התשעים טומי לי ג'ונס מישיר מבט אל הבוסית שלו ואל המצלמה, ואומר בפנים חמורות: "תני לי לעשות את העבודה שלי". הדמות שמגלם ג'ונס, מרשל אמריקאי, חטפה כמה שעות קודם לכן כדור מאסיר נמלט. אבל מה לו ולהתאוששות? לכל היותר איזו חופשה קטנה עם דרינק ואדוויל. הבטתי במסך נפעם, גם מהמסירות הבלתי מתפשרת, וגם כי בכל זאת טומי לי ג'ונס. ואז חשבתי על זה עוד רגע, והגעתי למסקנה שהאיש אידיוט. 

המרשל שמגלם ג'ונס הוא האיש שיתעקש להגיע למשרד גם כשהוא לא מרגיש טוב וידביק את כולם בקורונה, כי העבודה קודמת לכול. הוא גיבור קולנועי סטנדרטי ונפוץ, מאלה שיעדיפו את העבודה על פני בת הזוג ויתגרשו,  יזניחו את הילדים ויחטפו אולקוס או סרטן בגיל 50 בגלל עודפי דחק וויסקי. זהו אתוס אמריקאי רעיל שנספג בכל נקבובית בעולם המערבי ומסייע בעיקר לבעלי הון, עורכי דין לענייני משפחה ופסיכולוגים. יצא לי לעבוד כבר עם לא מעט אנשים שנהגו לבלות במקום העבודה 12 שעות ומעלה, ואף להפציע בימי שישי, בזמן שבבית מחכה להם צאצא בן כמה חודשים. מנהל אחד אמר לי בשיא הרצינות שהוא לא מסוגל לחשוב על גירושים כי אז לא יראה את ילדיו כל יום. האיש נהג לבלות במשרד חצי יממה לפחות. 

גפי אמיר כתבה פעם בטור שלה שאם אתה רואה אב מבלה עם הילדים בגינה תל אביבית בשעה סבירה, כנראה שהוא גרוש. יש צורך באקט רשמי עם חותמת של שתי רשויות – משרד הפנים והרבנות – כדי שהגבר-גבר המערבי יוכל להרשות לעצמו לצאת מוקדם פעמיים בשבוע מהעבודה לטובת הילדים. ומי אשם? טומי לי ג'ונס! העבודה מעל הכול, מניין השעות במשרד חייב לעלות על 60 בשבוע, מחלות זה לחלשים, והילדים? שיסתדרו. 

והאמת שחשבתי שזו כבר נחלת העבר. אבל לא בדיוק. בחברת ההייטק שאני עובד בה מדברים ברצינות על איזון בין חיים אישיים לעבודה, מספקים תנאים מופלאים להורים חדשים, מעודדים אותי לנצל ימי חופשה באופן שגובל בהטרדה ובאופן כללי מגלים נאורות מתקדמת. זה חדש לי – מקומות העבודה הקודמים לא היו דומים לאוטופיה הזו – ונשמע מוזר לחברים שעובדים בעולם האמיתי. חברה טובה סיפרה על בוס שזעם עליה כשהודיעה לו שהיא צריכה להיכנס לבידוד בעקבות חשיפה לחולה קורונה, ותהה איפה האכפתיות והנאמנות שלה. מישהי אחרת סיפרה על מנהל שאמר לה שלא ישלם על הימים שבהם עבדה מהבית, גם היא בגלל בידוד, כי אם לא היתה פיזית במשרד זה לא נחשב. אבל גם אצלי, באוטופיה, יש חריקות. בכל אחד משלושת ימי החופשה שלקחתי השבוע הציצה העבודה מהחלון רק כדי לברר משהו קטן. בכל יום צץ מישהו שיש לו רק שאלה, משהו קטן וחצי דחוף, עניין קטן. אף אחד לא התכוון לרע, אף אחד לא רצה משהו שדרש ממני יותר משתיים-שלוש דקות. ועדיין, התחושה היתה שאין לגיטימציה להתנתק לגמרי.

בעולם אידיאלי טומי לי ג'ונס היה הולך לדוג עד לרפואה שלמה, ונותן לצוות שלו להמשיך לרדוף אחרי הפושעים. הוא היה מכיר בכך שהעבודה שלו חשובה, אבל היא רק חלק ממכלול החיים, ושבלי איזון וקבלה של החלקים האחרים צפוי לו עתיד חברתי ורפואי עגום. בעולם כזה אני הייתי מרגיש אשם פחות כשאני לוקח חופש, ומפסיק לבדוק מיילים בשבתות. אבל האימפריה האמריקאית ומשרד יחסי הציבור שלה בהוליווד עשתה שמות בכולנו, והשקיעה הנוכחית שלה לא תשנה את זה כנראה. ולכן יש לזכור – עבודה צריכה להיות מעניינת, אפילו שליחות, אבל לא פחות מכך תפקידה הוא לממן את הבירה בסוף היום ואת הספה שעליה היא תילגם.