אנחנו מקפידים לא לארוז חולצות עם כיתוב בעברית. במעלית בדרך לארוחת הבוקר יורד איתנו זוג מוסלמי, האישה עטופה מכף רגל ועד ראש, ואני שם לב שאני אוחז את הספר שלי כך שהכותרת העברית מוסתרת. אני מנסה לתרגל תשובה לשאלת ה״מאיפה אתם״. אף אחד לא שואל. רק במונית בדרך להופעה הנהג, ידידותי להפליא, שואל מאין הגענו. אני מתלבט מה לענות, מלטה, או אולי טרינידד וטובאגו, והוא כבר מוסיף ושואל ״תל אביב? שמעתי שזו עיר מעולה, אני מתכנן לבקר פעם"

***

על הכרטיס היה כתוב שתיים בצהריים. גיגלתי, תוצאות החיפוש טענו שאכן, זה פסטיבל וזו שעת ההופעה. הגענו קצת לפני שתיים ומצאנו תור ענק של בנות 14 עם מכנסונים, חולצות אוליביה רודריגו, ופה ושם הורה מלווה. הנחתי שמכיוון שמדובר בפסטיבל הכל יתקתק. בפועל אנחנו נצלים בחום של תנור אפייה כמעט שעתיים. בפנים אין רמז לתנועה על הבמה. אנחנו שואלים ואיש הפקה מבולבל אומר שכנראה שיתחילו בשמונה. חם מוות, אין צל, השירותים בתנאים וארומה של טירונות. לשטוף ידיים? לא פה.

אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים פס ומאפשרים לנו לצאת ולחזור למלון. מקלחת, מנוחה קלה, ושוב חוזרים לזירת הפשע. ומחכים, וחם, ובשמונה אין כיוון לרמז להתחלה, אבל קצת אחרי תשע כשהשמש שוקעת סוף סוף המוזיקה מתחילה, ואנחנו שוכחים מהכל ורוקדים וצורחים ושרים. ניצחנו את היום הזה. 

***

ובלילה, ליד המלון, אחרי שעות של תור מתיש בחום של גיהינום, לחץ ומתח וציפייה, אנחנו מבינים פתאום שלא באמת אכלנו היום. רעבים כמו זאבים. כבר אחרי אחת עשרה בלילה, ואנחנו מוצאים מסעדה אחת אחרונה באיזור שעדיין מתפקדת, ותיסגר בחצות.  

אנחנו הלקוחות האחרונים, הזוג שהגיע לפנינו עוזב לפני הביס הראשון שלנו. אבל המלצר מתעקש לפטפט איתנו, להסביר שהפסטה פה טעימה יותר כי לנו אין פשוט את חומרי הגלם הנכונים, מדגיש שזו לא אשמתנו, אבל אין מנוס אלא להגיע לאיטליה כדי לאכול את הדבר האמיתי. זו הפסטה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. 

***

אני הולך לישון אחרי ההופעה והארוחה ובטוח שאקרוס עד הבוקר, אבל רעש מוזר מעיר אותי בשתיים בלילה. אני לא מצליח למקם אותו – בתוך המלון? בחוץ? התרעה על שריפה? עבודות בכביש? טילים? צליל מתכתי עולה ויורד. אני מביט החוצה מהחלון ולא רואה דבר, ומעל הכל מהבהבת לי בראש המילה ״אזעקה״, וחוסר שקט גדול. אני תוהה אם תיירים ממדינה אחרת שהתעוררו מהרעש עוברים חוויה אחרת לגמרי. חשים סקרנות אקדמית כזו, עניין בלתי מעורב לגבי מה זה בדיוק, בלי מחשבות בנוסח ״מנסים להרוג אותי״. הרעש נפסק, אני חוזר לישון, בבוקר הכל שליו ותקין. אפשר לצאת לתייר באירופה הקלאסית. 

צהריים, מועדון בצפון העיר, הופעה של להקת קאברים שעושה להיטים של אבבא, כולל גירסה בעברית פה ושם והפעלות לקהל הצעיר. נגה מגלגלת עיניים. "מזל שאבבא לא רואים את זה", היא אומרת. והיא אוהבת את השוודים. אבל האף שלה מתחיל להיות רגיש למסחרה לכל המשפחה, כנראה.

לא המון זמן לפני, באוזן בר, הופעה של אלי לולאי, אקס רוקפור, עושה קאברים לדיוויד בואי. בין שיר לשיר הוא מדבר קצת עם הקהל. הוא לובש טי שירט קרועה, נראה כמו חנון הייטק מובטל, אבל יש לו כריזמה בכמויות. "אם בואי היה רואה אותנו הוא בטח היה אומר" – פאוזה דרמטית "איזה חלטורה". הקהל צוחק. לולאי עובר לשיר הבא.

קצת לא לעניין להשוות, אבל בכל זאת: הופעת אבבא היתה חלטורה. "זה לא קאברים", אמרה נגה, "הם סתם עושים חיקוי של השירים". הפעלות ובדיחות ילדותיות, עיבודים משעממים, סאונד סביר, נגינה סבירה, הכל סביר. דופקים כרטיס והביתה. במקרה של לולאי הסיפור אחר לגמרי. יש לו בס-גיטרה-תופים מעולים, העיבודים לא מפחדים לסובב קצת מצערת, ולהפוך את המקור לקצת יותר רוק. ברור שלולאי והנגנים אוהבים את המוזיקה שהם מנגנים. הם גם לא הולכים דווקא רק על הלהיטים הגדולים. סביר להניח שאם בואי המתבודד היה חומק לכאן ומגיע להופעה, התגובה שלו לא היתה תואמת את החשש של לולאי. אולי הוא אפילו היה רוקד קצת. אני מניח שלולאי חושב, אם לצטט את כמעט מפורסמים, שקצת כסף יהיה נחמד. אבל זה לא מה שמעלה אותו על הבמה. אם אתם אוהבים את דיוויד בואי, אל תוותרו. כנראה שזה הכי קרוב למקור שתראו. וזה קרוב מספיק.