קווי המתאר מוכתבים לי מראש בווטסאפ. אני אסיע לשדה התעופה, החברה של תומר תיכנס איתו ותלווה אותו עד לצ׳ק אין, משמע אני נשאר בחוץ. אני לא מתווכח. הוא בן 22, אני כבר מזמן לא מגלם תפקיד ראשי במחזה הזה. 

בדרך לנתב״ג אני בעיקר מנסה לא לשאול שאלות טפשיות, ולא להפריע לו ולה. היא עוזרת לו בסידורים לוגיסטיים אחרונים, הוא מחזיק לה את היד כמעט כל הדרך, והם חמודים נורא. כשאנחנו מגיעים אני מוצא מקום קרוב יחסית וניגש ברוב טקס לחיבוק בזמן שהוקצה לי, מנסה לא לדמוע יותר מדי, מחזיק את עצמי לא לומר שישמור על עצמו אלא שייהנה, כי באנו להרים, ואת הדאגות והחרדות אני אמור לשמור לעצמי. ואני מנסה לחשוב על הורים שמסיעים את הבן שלהם ללשכת הגיוס, והנה אני מסיע את שלי לתחילת הטיול הגדול בחו״ל, אז פרופורציות, אבל זה לא באמת עוזר. אל תלך נו מה אכפת לך.

ואחרי שכולם מתחבקים ובוכים הם צועדים פנימה, הוא עם התרמיל החדש על הגב, ואני עוד מסתכל, ויושב רגע באוטו לסדר נשימה, ומתחיל את הנסיעה הביתה. על המקרר יש לי תמונות שלו מטקס הסיום בגן. קטן וחמוד עם שיער קצוץ, מה בין זה לבין החתיך המזוקן והמתולתל שעוד מעט יעלה על מטוס.

קצת אחרי חצות תומר כותב בווטסאפ המשפחתי שנתב״ג עמוס קשות. יש עוד פחות משעה להמראה והוא עוד בבידוק, מנסה להפקיד את התרמיל שלו בדלפק הייעודי יחד עם עוד מטיילים כמוהו, מקווה להספיק לטיסה. אני מרגיש את המתח המוכר בשכמות, כאילו שאני יכול לקפוץ רגע לשדה ולעזור לו, כאילו שהוא לא יכול להסתדר לבד הרבה יותר טוב ממני. 

אני נזכר בנגה, עוד לא בת שנה, מטפסת על הספה בזמן שאני מנהל שיחת טלפון. חיפשנו עבורה מטפלת, ובדיוק דיברתי עם מועמדת ולא שמתי לב לטיפוס ואז לנפילה שבאה בעקבותיו. ניתקתי את הטלפון והרמתי את הילדה הבוכייה על הידיים, רדוף רגשות אשמה, והבנתי שאי אפשר ככה. שאני חייב ללמוד לשחרר. אי אפשר לשים לב כל הזמן, אי אפשר להיות שם כל הזמן.

אני אומר לעצמי שזה שלו. שהוא יידע להסתדר – בנמל התעופה ובהרפתקאות שיבואו אחר כך – והתפקיד שלי הוא לדאוג ולהיות רשת ביטחון. אני נכנס למיטה, ולוקח זמן אבל אני נרדם. בבוקר אני רואה את ההודעה, הכל הסתדר מן הסתם. הוא המריא, ואני נרגע, ומתחיל להתגעגע. 

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.

שפת האהבה של אבא שלי היתה נסיעות למרחקים ארוכים. שמונה שנים עברו מאז שנפטר לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, ואנחנו עדיין נזכרים במסעות שלו. איך למשל הביא את אחותי בשבת בערב לתחנה המרכזית בתל אביב רק כדי לגלות שהאוטובוס לבאר שבע ייצא עוד שעה, ואז פשוט הסיע אותה לבאר שבע.

נסיעות בשעות לא סבירות לבית אחד מילדיו כדי לתקן משהו, כי למה שנעשה את זה בעצמנו או נשלם לאיש מקצוע, נסיעה בשעת לילה מאוחרת מרעננה לתל אביב כדי להחזיר דובי שנשכח בתיק של אמא שלי לילדה שמתקשה לישון בלעדיו. סוכן נוסע של אהבה. 

שמונה שנים ועדיין מדי פעם מבליח זיכרון ודוקר. לפעמים כשמשהו בבית מתקלקל ואני מתגעגע לתחושת המסירות והאהבה הזו שאין לה תחליף, ומגיעה עם כלי עבודה וחיבוק. ולפעמים סתם ככה בלי סיבה, או בגלל איש מבוגר בחולצת כפתורים מפוספסת תחובה יפה בתוך המכנסיים, שעובר מולי ברחוב. 

ולפעמים אני חושב שאולי כל הנסיעות האלה היו יותר מדי. שאולי הנטייה הזו להתאמץ עבור אחרים, להתמקם בתחתית סולם העדיפויות, קשורה לדום הלב הפתאומי שהותיר אותנו בלעדיו. יש נטייה לאידיאליזציה של המתים, או כמו שאמרה לי אמא מהגן של נגה שאיבדה אב בגיל צעיר – המתים לא משאירים גרביים על הרצפה. וכשאני חושב על זה אני כועס עליו קצת, כעס של בן שנעזב פתאום בלי הסבר. 

אולי אם היה שומר על עצמו יותר, נוסע פחות, מגלה קמצוץ אנוכיות, משקיע במזון בריא, בדיקות תקופתיות, פעילות גופנית, כל הדברים הטובים האלה שנועדו לרמות את המוות ולגנוב ממנו זמן, הוא עדיין היה כאן. רואה את הילדים שלי גדלים, מתלהב מהחבר החמוד של נגה (אשכנזי מבית טוב!), ואולי מדי פעם מתלוצץ איתי כי אין לי מושג איך להתמודד עם איזה קלקול בבית, מתחיל לתקן, נזכר ששכח כלי עבודה באוטו, הולך, חוזר, מסדר, ואז מחבק חזק. 

לפני קצת יותר משבוע נערך המפגש הראשון של מועדון הקריאה החדש שכולל בינתיים רק את אמא שלי ואותי. ישבנו במרפסת שלי כדי לדבר על הספר שבחרנו, ״24 שעות בחיי אישה״ של שטפן צווייג. נקודת המוצא היתה ציטוטים ותובנות על הספר. אבל היעד, שלא ידענו שאנחנו הולכים אליו, היה שיחה גלויה על דברים שלא באמת דיברנו עליהם אף פעם. 

זה לא ששמעתי דברים חדשים, את העובדות ידעתי. אבל פתאום נוספו להן פרשנויות, תובנות ועומק. הבנתי דברים אחרת, שיתפתי דברים שלא באמת חלקתי קודם לכן. זה היה נהדר, וזה לא היה קורה אלמלא הספר שנח בינינו. 

הספר של צווייג הוא דיאלוג בין המספר לאישה מבוגרת שמספרת על אפיזודה קצרה אבל פרועה והרת גורל בחייה. הספר דן באובססיה ומאבק פנימי סביב מוסר ומוסכמות מול רצון ותשוקה, נוגע בזיכרון ואשמה, זיקנה ופחד ממוות – חומרים שלגמרי רלוונטיים עבורנו, אני מניח שעבור כולם. 

ודרך התובנות והתיאורים של צווייג הגענו לשיחה על האבות המתים שלי, על מערכות יחסים, על הבחירה הלא מובנת מאליה לחיות גם אחרי אובדן, על התמודדות, על הכול. 

תמיד אהבתי ספרים, ותמיד היה בהם משהו שאף צורת אמנות אחרת לא נתנה לי. אין מדיום אחר שיכול להעביר אותי באופן כל כך שלם למציאות שונה, עולם חלופי. אבל יש בזה הרבה יותר מאסקפיזם. ספר יכול לגרום לי להבין את עצמי ואת האנשים שאני אוהב טוב יותר, להשפיע על תפיסת המציאות שלי, ליצור ולשנות תובנות. בפרפרזה על הציטוט של ניטשה, כשאתה מביט אל תוך ספר טוב באמת, משהו ממנו חוזר וחודר אל הנשמה שלך. 

בכאן 11 עלתה ״אתה חייב לקרוא את זה״, תוכנית חמודה שבה סלבס ממליצים על ספר לקורא/ת פוטנציאליים, ומתחרים ביניהם איזו המלצה תתקבל. זה כיף ונחמד ומקדם ספרות, אבל למה בעצם זו צריכה להיות תחרות, וכמה עצוב שכדי לתת לספרים את הכבוד המגיע להם צריך לדחוף אותם לפורמט של ריאליטי. אם ימליצו לי על שלושה ספרים אקרא את שלושתם. ואם ימליצו לי על ספר רק כי הוא קצר, או לא תובעני מדי, כנראה שאסתובב ואלך ואקרא משהו אחר. לא לשם כך התכנסנו.

אני לא נגד ספרות כבידור, ספר יכול להיות כיף ואסקפיזם טהור. אבל מבחינתי זה לא מהות העניין. אני קורא עכשיו את ״סוף הרומן״ של גרהם גרין, והוא מטלטל אותי, שולף מהזיכרון דברים מן העבר, מרפרף על דברים מההווה, וגורם לי לחשוב ולהרגיש ולראות דברים אחרת. זה קסם שאין לו תחליף. אני שהעולם יניח לי, וייתן לי להפוך עוד עמוד.

זה לא היה יום הולדת עגול או מיוחד, למעט העובדה שהוא חל בתקופה מאושרת באופן בלתי צפוי בחיי. כך שהאירוע עצמו התנהל על מי מנוחות, אבל בלב היה נעים במיוחד.

בין איחולים ומתנות צפויים היו גם הפתעות קטנות ונעימות. קיבלתי טי שירט גיקי ומגניב במיוחד מצמד קולגות. הלכתי לאימון בוקר קטלני שהוקדש לי ולתאומה המוצלחת יותר במועדון האיגרוף, כולל עוגה ונרות בסוף, במקום שהפך לסוג של בית שני. את השבוע סיימתי בבראנץ׳ שהצאצאים יזמו, שזה באמת מעל ומעבר הרף המקסימלי של הנפלא. 

והיה רגע של כמעט הקיץ של אביה כשכמה חברים חשובים לא יכלו להגיע לשתות איתי, והיו מחשבות על הגיל המוזר שאני מוצא את עצמי בו, ולאן כל זה מוליך. וזכרונות מאנשים שהקשר איתם התרופף, אולי ניתק. הערבוביה הרגילה שעולה באירועים כאלה, אי אפשר בלי קצת מלנכוליה. 

ולהלן כמה דברים שאני מאחל לעצמי לשנה החדשה הפרטית שלי:

• שיעמום ושגרה, בלי אזעקות שפורטות על מיתרי טראומה, בלי הפגנות כי הלוואי שכבר לא יהיה בהן צורך, בלי תחושה של עולם עולה בלהבות שאיבד אחיזה בהיגיון ובהגינות. קצת שקט בורגני חמים, קצת ניצחון הטוב על המושחת והמופקר.
• וגם קצת הרפתקאות חדשות אי שם מחוץ לאיזור הנוחות שלי
• עוד מהאיגרוף שמאזן לי את הנפש ועושה לי טוב בלב וכואב בצלעות, ואם אפשר גם להכניס סוף סוף אפרקאט מוצלח, אחד
• צעצועים חדשים לשחק בהם עם הילדים ולבד (פלייסטיישן 5, אני בדרך אלייך)
• עוד ועוד ועוד ספרים טובים ומוזיקה חדשה
• ועוד מהאושר הזה, החדש, שיישאר ויעמיק ויצמיח שורשים כי אני לגמרי יכול להתרגל לזה

אנחנו לא מכירים את רוב האנשים שיושבים בזולה, אבל מרגישים בנוח. כולם מאותה קבוצת גיל, לכולם יש ילדים. יושבים ומדברים על בתי ספר וצבא של הצאצאים, על העבודה שלנו, ועל איך מתכוננים למסיבה שתתחיל עוד מעט, מה לוקחים, כמה ומתי.

הזולה ממוקמת בקצה הצפוני של קניון יפהפה, עשרים דקות ממצפה רמון. מסביב הולכת וקמה עיר קטנה. עוד ועוד מכוניות מקרטעות בדרך עפר אל המתחם, אנשים פורקים ציוד, מקימים אוהלים, מותחים צליות, מדליקים מדורות. המוזיקה לא מפסיקה, מהרגע שהגענו, עד למחרת כשנעזוב, קצב תובעני ובסים שנכנסים לי למחזור הדם, גם כשאני מצליח להירדם באוהל עמוק אל תוך הלילה.

הקניון נראה כמו תפאורה של מערבון, לגמרי חוצלארצי. יש תחושה של יציאה מהמציאות, אבל בבוקר לוקח אותנו אחד מהמארגנים לטיול קצר. דקה הליכה מאיזור המסיבה יש שטח אש ששימש את חיל האוויר. אנחנו שומעים את המוזיקה ויכולים לראות מרחוק אנשים מפזזים בזמן שאנחנו עוברים בין מכולות ישנות ששימשו מטרות, ורואים מכתשים קטנים ונפלי פצצות. פיס אנד לאב וריקודים זה נחמד, אבל אנחנו עדיין בשכונה הלא סימפתית שלנו, לא מצליחים לחמוק ממחשבות על המסיבה ההיא ליד קיבוץ רעים.

אבל בלילה רוקדים, והחושך מסתיר את המטרות והנפלים ועמודי החשמל הרחוקים. המוזיקה מעולה, והאסקפיזם מושלם. רוב הרוקדים הם בני עשרים ושלושים, אנחנו לגמרי מיעוט. נגה היתה מגלגלת עיניים על אבא שלה הפאתט שמתעקש לפזז. אולי היא צודקת, אבל זה לא אכפת לי. אחד מיושבי הזולה אמר: הילדים שלי כבר גדולים, עשיתי את שלי, עכשיו נשאר לי ליהנות.

אנחנו קורסים מוקדם מהמתוכנן, אבל מתעוררים איכשהו בדיוק בזמן לראות את הזריחה. השמש עולה ואנחנו שותים קפה על כיסאות מתקפלים ומניעים את הראש לפי הקצב, רוקדים בישיבה כיאה לגילנו. לא הייתי בטוח שאני רוצה להגיע לכאן, מה לי ולטבע ואוהלים. עכשיו אני לא רוצה לעזוב. זו בועה מתוקה מוקפת כלי משחית ומציאות קשה. רוקדים עוד קצת, מושכים את הזמן, מתקפלים ויוצאים לדרך חזרה מקניון הקסמים.

נגה דיברה איתי לא מזמן על ״שפת האהבה״. מדובר בספר שמתיימר להציג חמש אפשרויות שבהן בני זוג מביעים אהבה. זה יכול להיות באמצעות מילים, או  בילוי זמן איכות יחד אם אתם שתקנים או עילגים ועוד כל מיני. נזכרתי בכל זה כשיצאתי לא מזמן לדרינק יום הולדת של חברה, ואחת מהחוגגות התחילה לשאול אותי שאלות. והרבה. מצאתי את עצמי בראיון על מי ומה אני ונהניתי מכל רגע. 

אני לא בטוח לאיזו קטגוריה זה נכנס, אבל אין ספק שאני אוהב ששואלים אותי שאלות. זה מראה על עניין, אכפתיות, רצון להעמיק ולהכיר. למה דווקא זה עושה לי נעים בבית החזה? אולי כי בבית שלי זה לא היה מקובל, לחקור ולחפש תשובות. 

אני חושב שאני יכול להבין למה. זה היה בית זהיר ולמוד הפתעות לא נעימות. ב״יוגה״, הספר שאני קורא עכשיו, כותב עמנואל קארר שכשהחיים מחייכים אליך הם מתכננים להכניס לך אגרוף לפרצוף. אני מניח שאחרי מספיק אגרופים כאלה אתה כבר לא מתפתה לתהות ולברר לגבי החיוך. כששואלים שאלות עלולים לקבל תשובות שלא מעוניינים לשמוע, שקשה להתמודד איתן. זה לפתוח דלת בלי לדעת מי או מה ייכנס.

ולכן אני שואל והרבה, לפעמים קצת יותר מדי. כמו שתומר אומר לי כשאני תוהה לגבי דברים שאין לו עניין לשתף בהם או סתם עובר איזשהו גבול: ״אבא, אתה לא רגוע״. אבל אני מתקשה להפסיק. אני חושש שאם לא אשאל את הילדים שלי שאלות הם יחשבו שאני לא מתעניין. לא אוהב. 

זה לא פשוט לשאול. צריך לנסח בעדינות, לא להניח הנחות מראש, לא לעצבן. להקשיב לתשובות ולשאול שאלות המשך, ולהתייחס למה שנאמר ולהיות אמפתי. עבודה קשה, אמנות הראיון. לפעמים תומר עונה בקוצר רוח, לפעמים מנדב קצת מידע, ולפעמים, כשכל הכוכבים מסתדרים, משתף פתאום ומספר עוד לפני שהספקתי לשים סימן שאלה בסוף משפט. 

אני רוצה להאמין שהפגזת השאלות הקבועה שלי סודקת איזו חומה, נותנת לו תחושה שהוא יכול, כשהוא רוצה, לחלוק ולספר. זו תאוריה יפה אבל אני חושד בה. כנראה זה עניין של תזמון ומזל, סביר שהיה מספר לי הכל ברגע המתאים בכל מקרה. אולי. זה לא משנה. אני שואל בשבילי לא פחות משאני שואל בשבילו. ככה אני מדבר אליו אהבה, שיתמודד.

זה היה סמסטר ארוך ועמוס לנגה, ובין הגשה להגשה איפה יש זמן לאבא שלך? אבל תם ונשלם וקבענו לצהריים בתל אביב, ואני מתרגש ומתגעגע, למפרע ובדיעבד.

כבר כמה שנים קיים ניגוד אינטרסים בסיסי בין הילדים שלי לביני: אני רוצה לדעת הכל על החיים שלהם, והייתי שמח לרשת אותם במצלמות ומיקרופונים. הם מעוניינים רוב הזמן למסור את מינימום המידע האפשרי. אני מבין את זה לגמרי, אבל זה לא ממעיט מהתסכול והערגה. אני מתגעגע אליהם גם כשאני איתם. 

חלק מזה הוא געגוע לגירסה הקטנה שלהם, זאת שכבר לא אפגוש. במקרה של נגה זה קשה במיוחד: יש ילדים שמשתנים פיזית מן הקצה לקצה בין ילדות לבגרות. נגה נראית אותו הדבר מגיל שלוש, כאילו רק מתחו והאריכו קצת. אם זה לא מספיק היא גרה בעיר אחרת עם החבר (המושלם!) שלה, וזו בסך הכל שעה נסיעה וגם מעבר להרי החושך. ויש לה חיים מלאים ואני מתאפק לא להציק וזה לא קל.

אבל הנה אנחנו במסעדה במרכז תל אביב, אז למה להתעסק במה שאין, ובזמן המוגבל שעומד לרשותנו, ובמה לשאול בלי להיות חודרני ומציק מדי, ומה לספר. והזמן עובר מהר מדי ואני מסתכל עליה בהערצה ומרגיש שלא הספקנו כלום, לא דיברנו על שום דבר. 

ורק בדרך הביתה, כשאני מגלגל את הדברים בראש, אני מבין שדיברנו על הורות, ועל חרדות קיומיות, ועל החיים עצמם, ושהיו שם עומק ומהות, שמרוב לחץ להספיק כמעט החמצתי בזמן אמת. שעם כל התסכול והחסר יש גם יסודות מוצקים ומשהו שבין שלל הטעויות והמשברים נבנה נכון.

בשלב מסוים בשיחה אני אומר לנגה משהו על תגובה לפוסט אחר. ״אני לא באמת קוראת אותם״, היא אומרת, ״אני רק מרפרפת לראות אם השם שלי מופיע״. רפרפת? קבלי את הפוסט הזה כמכתב אהבה וגאווה. מחכה לארוחת הצהריים הבאה.

גדלתי בבית שהיו בו ספרים שאף אחד חוץ ממני לא קרא. מי שרכש אותם במקור כבר לא היה שם, ולא היה לי עם מי לשתף חוויות מהעלילה או תלונות לסופר. זה לא השתפר משם. החברים שלי בבית הספר לא הבינו מה מעניין בספרי מדע בדיוני, ההורים שלי לא גילו עניין בקומיקס או משחקי מחשב, ורק בתיכון מצאתי את האנשים שאני באמת יכול לדבר איתם על מה שאני אוהב. 

פאסט פורוורד המון שנים קדימה ואני עמוק בתוך העלילה של סדרת אנימה מדממת בעלת השם הפרקטי ״קוטלי השדים״. אני זוכר את רוב השמות של הדמויות הראשיות, ובקיא למדי בנקודות התורפה של שדים טורפי אדם שמרתקים את הבת שלי. את הארי פוטר קראתי אחרי הפסד בהתערבות מפוקפקת עם נגה, את מק מילר שמעתי כי תומר התלהב ממנו, ועוד ועוד ועוד.

זה לא שלילדים שלי חסר עם מי לדבר ולשתף. עידן האינטרנט הביא איתו בין היתר קהילות וירטואליות לכל דבר ועניין תחת השמש, והארי פוטר, סרטי מארוול ודומיהם הפכו את הפנטזיה והמדע הבדיוני למיינסטרים. הפלישה התרבותית שלי להעדפות תרבות הפופ של הילדים שלי היא קודם כל בשבילי. זו דלת נחשקת לעולם הפנימי שלהם. לא רק לדעת מה הם אוהבים, אלא להבין למה, לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים קצת דרך האוזניים שלהם, לראות ראשים נערפים באנימציה יפנית מרהיבה דרך העיניים שלהם. 

אני לא מתיימר להכיר באמת ולעומק את העולם התרבותי של הילדים שלי. אני בומר קשיש, לא בקיא בסלנג, לא מזהה המון שמות של זמרים/משפיענים/שקר כלשהו, ומפספס המון בדיחות. אבל יש לי דריסת רגל. אני יכול לנהל שיח, להבין חלק מהרפרנסים. אני לא מנותק.

ואם אצליח להבין את ההעדפות התרבותיות שלהם, את מה שמפעיל אותם רגשית, אכיר אותם קצת יותר – גם בגיל ההתבגרות הקשוח, אולי אפילו אחרי. זה היה קל כשהם היו קטנים, הכל היה ברור וידוע והסתכם בממתק אחרי הגן וסיפור לפני השינה. אחר כך זה הסתבך. 

כשקראתי את הספר השביעי בסדרת הארי פוטר נגה אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, וכשאגיע אליו אדע. וכשקראתי אותו הבנתי מייד שזה זה, ולמה בדיוק הוא נגע בה. ורק הרגע הזה לבדו היה שווה את כל 3,407 העמודים שכתבה ג׳יי קיי רולינג. 

בדיעבד זה היה טיפשי למצוא את עצמי באמצע אימון איגרוף כשהאזעקות התחילו. כמו שאמר לי אחר כך חבר, כנראה שמכות לראש באמת פוגמות בשיקול הדעת. אבל הייתי חסר שקט וחרד מדי. הכותרות דיברו על מתקפת טילים מאיראן ב-12 השעות הקרובות, ומה יכולתי לעשות, לסדר את הבית למקרה של ביקור בליסטי? אימון נראה כמו חלופה מוצלחת. 

יש משהו מפלצתי בהודעות האלה מראש, בדחיסת אקט ברברי של הרג והשמדה למעטפת מאורגנת. כמו ביריון שמודיע שהיום בין ארבע לשש הוא יגיע אלי הביתה ויפרק לי את הצורה, אבל באופן מתון. בלי לשבור יותר מצלע אחת – הרי הוא לא רוצה הסלמה. וכך מודיעים לנו על טילים שמשייטים להם בדרך, אנחנו מכריזים על מטוסים שעוד מעט ימטירו פצצות, הכל מאורגן, מסודר, מנומס. קצת דומה לאיגרוף ולאמנויות לחימה בכלל – אריזה של הדחף הבסיסי לשבור עצמות למערכת של כללים וחוקים.

דיוושתי למכון ברחובות נטושים, לא נותר זכר לנהגים העצבנים שניסו לחצות פקקי ענק כדי להגיע הביתה לפני המשלוח מאיראן. התחלנו באימון, עובדים על תרגיל מראה: אני נותן אגרוף והיריב צריך להחזיר בדיוק אותה מכה. מכיוון שאני יודע מה מגיע אני יכול להתאמן על הגנות ומכות נגד. ואז מתחלפים. תהיתי אחר כך האם גור, המאמן המופלא שלנו, החליט על התרגול המסוים הזה כי הסימבוליות מצאה חן בעיניו.

האזעקות התחילו בערך באמצע האימון. במשך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתאגרפים בזמן שגור מקריא כותרות, אבל מהר למדי נשברנו ופרשנו כל אחד לטלפון שלו, לגלות אם מישהו היה בדיוק בזירת הפיגוע ביפו, להרגיע צאצאים מפוחדים, לבדוק שכולם בטוחים. והאדרנלין התפוגג, והמציאות פלשה, ולא הייתי בטוח מתי לצאת הביתה, כמה זמן לחכות, ואיך אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

אבל נגה היתה תקועה בתחנת רכבת, קצת מבוהלת על הרציף, בלי דרך להגיע למרחב אחר, מוגן יותר או פחות, ופתאום הכול היה ברור. חיכיתי לקצת שקט מאזעקות, דהרתי הביתה, חולף על פני עוד רוכב אופניים בודד וזוג שרץ עם הכלב, הזמנתי מכונית ונסעתי לאסוף את הילדה, מרגיש סוף סוף מועיל ועם מטרה ברורה. 

בערב שכולו בופה של פחדים ודחפים קמאיים, האינסטינקט האבהי היה המנה הכי מוצלחת ומנחמת. ואחרי שהכול נגמר לא רציתי ללכת לישון, מוצף אדרנלין ופחדים שהודחקו, תוהה אם יהיו עוד הפתעות באמצע הלילה. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר סתם ככה, מהלחץ, כי כל הכיף פה. איראן, דונט שוט.