שנה רדנודמלית חדשה לפי ספירה כלשהי מתחילה עכשיו. ולרוב זה זמן מצוין לאיחולים ורשימות והחלטות, אבל לא הפעם. בבועה שלי הכל בסדר, אבל בחוץ נראה רע, והרקמה העדינה שמחברת ביניהם הולכת ונשחקת, חומת מגן שמתפוררת לאט. 

כבר הפכתי עיוור לשלטי החטופים בכל מקום, ואני יושב בדיונים בעבודה על פיצ׳ר חדש, ועל המסך כותרות מספרות שהנה כובשים את עזה, וה״הותר לפרסום״ הבא מחכה על הקווים, ואין בדל חדשה טובה באופק, מכלכלה דרך חדשות ועד תחזית מזג האוויר. דכדוך וייאוש ועייפות, וניסיון לשמור על אופטימיות חסרת בסיס זהירה.

לשנה הבאה רציתי לאחל לעצמי ולכל השאר בעיקר מידה הגונה של שיעמום ושלווה. שהחטופים יוחזרו, שהמלחמה תיגמר ויהיה באופן כללי כיף. אבל זו טעות, זה חלק מהרצון להדחיק את המציאות, לקוות שאיזה כוח עליון יבוא ויתקן את הדרוש תיקון וייתן לי לחזור לחיים שקטים ומפונקים. אני מאחל לעצמי לשנה הבאה לצאת להפגין יותר, למצוא עוד דרכים למחות, לצעוק, לדרוש. אני מאחל טלטלות ושינויים, היפוך מגמה מפופוליזם כהניסטי לדמוקרטיה מתפקדת, משלטון מושחת ואטום לממשלה – איזה קונספט! – שדואגת לרווחת האזרחים שלה.

שתהיה שנת מהפך ומהפכה, רעש ומהומה, ואולי בסופה גם שנה שבה מילה שאיבדה את הדרך והמשמעות תעשה קאמבק מפואר – קדימה ״שלום״, זה הזמן ליצור קהל מעריצים חדש ולצאת לסיבוב הופעות.