חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.

האורות כבו, תכף הסרט יתחיל. באנו לראות קומדיה, ״העיר הזאת״, רצינו קצת אסקפיזם לווריד בימי המציאות הקשוחה של ישראל ביולי אוגוסט. אז רצינו. קודם, לפני העיקרית הא לכם מנת פתיחה של פוסט טראומה.

זה התחיל בקטנה, עם הלן מירן מאופרת בכבדות בתפקיד גולדה מאיר, בסרט שמתמקד בתפקודה של ראשת הממשלה בזמן מלחמת יום כיפור. גולדה, יחד עם דיין, לא היו דמויות פופולריות בבית שבו גדלתי, ובטח לא אצל סבא וסבתא שלי, שאיבדו את בנם היחיד במלחמה ההיא. זזתי בכיסא באי נוחות, מחכה שייגמר.

נגמר. ואז התחיל הטריילר הבא – ״המזח״! סרט מלחמה ישראלי עם אקשן והכל על מוצב בתעלה, אחד משרשרת מוצבים שעל אחד מהם פיקד אבא שלי. והנה החייל שמתקשר הביתה לאשתו השאננה כשאף אחד עוד לא חושב שתכף תפרוץ פה תופת, והנה עכשיו יורים, ואז דנים אם להיכנע ואם יוצאים מפה בחיים, והשותפה שלי לחוויה (אסקפיזם! קומדיה!) שואלת אם אני רוצה לצאת מהאולם. 

אחרי כל זה התקשרתי לאמא שלי להזהיר אותה מביקור בקולנוע בזמן הקרוב. וחשבתי כמה ותיקי יום כיפור וסתם הלומי קרב ופוסט טראומטיים בדרגה כזו או אחרת יעברו את אותה חוויה מפוקפקת. בשנים האחרונות המודעות לפוסט טראומה, עניין שיותר מדי אנשים במדינה הזו סוחבים, עולה וטוב שכך. עיין ערך כל נושא הזיקוקים השקטים. השאלה היא איפה עובר הגבול. העולם החיצון מלא בטריגרים, כל יציאה לרחוב, ביקור במוזיאון, הליכה לקולנוע, יכולים ללחוץ למישהו על נקודה. 

מתי זה לגיטימי ואין מנוס אלא להתמודד, ומתי צריך לקום ולשנות את המציאות? זיקוקים הם מקרה קל – אם יש אופציה שקטה, אז למה לא? גם הקולנוע. אם אתה הולך לקולנוע יש מצב שתיתקל בתמונות נעות של אנשים במדים, בסצינות פעולה, בדם ואש ותמרות עשן וטרנטינו. אפשר להימנע, אפשר להגיע בעשר דקות איחור כדי לדלג על טריילרים, אבל זה מה יש. 

באמצע נמצאים החיים עצמם, ואין מנוס מלהתמודד איתם. לפתח חוסן, לפעמים לחשוק שיניים ולהתגבר, לפעמים להישאר בבית, לפעמים לקחת קלונקס. הניסיון לפשט הכל, לעקר ולהעלים טריגרים, נועד לכישלון. החיים מורכבים ומלאי דקויות. יצאת מהבית? שים לב שלא שכחת את השריון המטאפורי מאחור. לכל אחד יש צלקת או מטען, הרחובות לא יכולים להיות סלחניים לכולם, כל הזמן. 

בחודשיים-שלושה הקרובים כנראה שאבקר פחות בקולנוע. ו״העיר הזאת״? סרט חמוד, ההצגה היתה טובה יותר. אבל בסיכומו של ערב גם שרדתי וגם נהניתי, נכון לעכשיו זה יותר ממספיק.