קפלן היה ריק. לגמרי. רק משאית שחסמה את הכביש מנקודה מסוימת רמזה על ההפגנה, וחוץ מזה – דממה וחידלון. וחשבנו שאולי יצאנו מאוחר מדי מהבית, אולי כבר נגמר, אולי אנחנו לא במקום הנכון. 

ואז שמענו איש כורז סיסמאות במרחק – רמקול הפגנות באיכות גרועה וסיסמאות של הפגנות בחריזה גרועה. והקול הלך והתקרב, ואליו הצטרף רחש נטול הגברה, ולפתע, מעבר לעלייה של הכביש באזור הקריה, הופיע המון אדם נושא לפידים. לרגע אפשר היה לחשוב שמשחקי הכס הגיעו לשרונה. 

הצטרפנו. דגלים, לפידים, שלטים עם סיסמאות קליטות ובראש רכב מסחרי קטן ועליו הרמקול. זה היה מסחרר. חצי שעה קודם לכן ישבנו בבית כי חם, וסופשבוע, ולמי יש כוח לצאת ולמי זה עוזר. ואז חברה כתבה לי ושאלה אם אני בכיכר החטופים, וזה כל השיימינג שהייתי צריך. ופתאום אני צועד עם עוד המונים כמוני, ויש תחושה של התרוממות רוח, תקווה שפיות. 

ההמון צעד על קפלן ואז פנה לכיוון שאול המלך וכיכר החטופים. בדרך היה לי זמן לבחון את האנשים סביבי. ״כמוני״ היא מילת המפתח. איכשהו כולם נראים כאילו הגיעו מאותו פס ייצור חברתי-תרבותי. אין גיוון, גם לא במסרים. הסיסמאות הן על החזרת החטופים עכשיו. אף מילה על הפסקת המלחמה, על הזוועות בעזה, על כהאניזם ופשיזם. אני יכול להבין את זה פרגמטית, ועדיין נותר לי טעם חמוץ בפה.

בדרך הביתה חשבתי על משהו שלמדתי באיזשהו קורס על פרסום, ואיך מודעה לא אמורה רק לגרום לך לרכוש משהו, אלא באה לחזק את התחושה שקנית את הדבר הנכון. אתה רואה פרסומת למכונית שלך ומרגיש שהחלטת בחוכמה, ועל הדרך מאמין קצת יותר במותג. חשבתי שצעדתי עם המוני אנשים שמשכנעים את עצמם, הפגנה שנועדה פחות לשנות דעה במציאות שבה אף אחד לא זז מעמדתו ויותר לעודד ולתחזק אותי ושכמותי, אולי להרחיק אותנו צעד או שניים מתהום הייאוש, מהתחושה שאנחנו זן נכחד. 

ועדיין שמחתי שיצאתי מהבית. גם כדי לשמור על מצפון נקי, לדעת שבזמן שהכל קרס לא ישבתי מול נטפליקס, וגם כי כבר טעיתי מספיק פעמים בעבר כדי לדעת שעדיף להיות הצפרדע שבועטת בתוך כד השמנת, ומסרבת להיכנע למה שנראה כמו מציאות שלא ניתן לשנות ,ולטבוע. עדיף להדחיק את הייאוש, להניח בצד את הביקורת על המסרים שאינם, ולבעוט.

הלכנו לסופרמן החדש, הצאצאה ואני. קראתי קצת על הסרט – הבמאי טען שמדובר בסיפור של מהגר, הרפובליקאים עיקמו את האף, היתה אפילו טענה שמדובר בסרט פרו-פלסטיני. וכל זה נשמע לי קצת קשקוש והרבה יחסי ציבור. המציאות קשוחה מספיק בלי שמנסים להדביק עליה אייקון תרבות פופ שלובש תחתונים אדומים מעל המכנסיים. תנו לי קצת אסקפיזם ובואו נתקדם. 

ורוב הזמן הסרט אכן היה מבדר ומופרך כצפוי. כמה אפשר לקחת ברצינות סרט עם כלב מעופף (בגלימה), יקומי כיס מקבילים ומפלצות דמויות גודזילה, וכל זה בשעה הראשונה? במושב לידינו אבא הסביר לילדה בת 9 שהכל יהיה בסדר, הפופקורן היה חם ויקר. יומית כהלכתה.

ואז הגיעה סצנת הפלישה. בתחילת הסרט מספרים לנו שסופרמן מנע ממדינה דמיונית בשם בורביה לתקוף מדינה בדיונית אחרת. בשלב מסוים, כשסופרמן עסוק בצרות אחרות, הפלישה יוצאת לדרך. צבא גדול, חמוש ומאומן, מול ערב רב של אזרחים שנראים מזרח תיכוניים בהחלט. התכווצתי בכיסא. 

אין לי מושג למה התכוון ג׳יימס גאן, הבמאי. יכול להיות שכשעסק בבורביה הפיקטיבית ונשיאה לבן השיער בעל המבטא הרוסי, חשב על טראמפ ופוטין. אולי על ביבי? יכול להיות שלא חשב על כלום. זה לא משנה, בסופו של דבר ההקשר הוא בעיני המתבונן. היה קשה לצפות בצבא הפולש והאזרחים הנואשים ולא לחשוב על עזה. לחשוב על מה עובר בראש של צופה במדינה אחרת, האם עבורו אני חלק ממדינת קלגסים חד מימדית? 

קראתי פעם על חוויית הצפייה ב״בלאק הוק דאון״ בסומליה. סרט אמריקאי פטריוטי על נחתים שנלחמים נגד המוני טרוריסטים מקומיים, עם קהל צופים שמריע בכל פעם שמסוק או חייל אמריקאי נפגעים. גם חוויית הצפייה שלי עברה טלטלה, יצאה מאיזון. האם אני אמור לקחת כמובן מאליו שהצד ה״טוב״ בסרט מייצג אותי? האם אני בצד הרע של הסיפור? התרגלנו להזדהות עם הצד המערבי, האמריקאי. יש מצב שבלי להרגיש זזנו מזרחה? אולי גם האמריקאים איבדו קצת מהזוהר האדום-לבן-כחול שלהם?

בדרך חזרה עברנו בכיכר הבימה, דרך הפגנת ענק בעד סיום המלחמה. בלי גלימות, סטריאוטיפים ופתרונות קלים, ועם הרבה דכדוך. עזה זה כאן.

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.  

פעם, לפני פרוץ המאהל, ישבו בוס ועובדת שזה עתה שבה מחופשת לידה זה מול זו.

יותר נכון, רצתה לשוב מחופשת לידה. נמאס לה לשבת בבית, וצריך להתפרנס, והיא רצתה לברר איך היא יכולה לשוב לתפקידה הקודם, אבל בחצי משרה. במהלך השיחה התברר לה מה שהבוס ידע עוד קודם: אין שום סיכוי שהשיבה לתפקיד תהיה כדאית כלכלית.

זה לא שהמשכורות בארגון המסוים ההוא היו גבוהות במיוחד, אבל הן גם לא היו שכר מינימום. ועדיין, חישוב גס גילה שהשכר שתקבל העובדת עבור חצי (או שלושת רבעי) משרה יילך כמעט כולו למטפלת. אחר כך, כשיגיע זמן המשפחתון, יהיה מדובר אך ורק בשני שליש מהשכר.

והנקודה המרכזית: שניהם, הבוס והעובדת, קיבלו את זה. השלימו עם זה, משל היה זה כוח עליון. והוא גם חשב בינו לבינו שהיא נאיבית, ולמה היא ציפתה. ככה זה.

השינוי הקריטי שיצר גל המחאה הנוכחי הוא ביטול הקבלה האוטומטית של השיטה. ביטול ההכרה ש"ככה זה". גם אם המאהלים יפורקו, וגם אם ספטמבר אכן יביא עימו אינתיפאדה ושלל רעות אחרות – ההתעוררות הזו בעיני חד כיוונית. ההבנה שלא חייבים לקבל את הדברים כגזירה של אל אכזר ומרוחק, אלא אפשר להתמרד נגדם ולשנות אותם, כבר חלחלה עמוק מספיק, ותמשיך לחלחל הלאה. אין לחזור לאחור.

ספינים, טייקונים, פקידים ושרון גל. כבר מאוחר מדי לכל אלה. מבחינתי הצעדה בשבת היא בין היתר הזדמנות לחגוג את זה. את ההתעוררות, את התודעה המעמדית. שחר של יום חדש? לא נכחיש.