אני הולך להופעה, ולפני שהמסך עולה קריין מציין שכמובן שכולנו זוכרים את החטופים ומייחלים לשובם. באירוע של העבודה זוכרים את החטופים ומייחלים, ואז עוברים לחלק האמנותי, בתוכניות ריאליטי, בטח גם בחתונות ובר מצוות. יש כבר נוסח מוסכם, זה מתגלגל על הלשון. 

צריך לזכור את החטופים כשהולכים למסעדה חדשה, לתערוכה, לסרט. לזכור אותם לפני שמתיישבים לבינג׳ של סדרה שהמליצו לי עליה, לפני ואחרי שעושים סקס, מדליקים ג׳וינט, נוסעים לטייל בצפון. זה מוציא אותי מדעתי. אני לא מצליח לזכור כל הזמן, אני לא הולך לכל הפגנה והפגנה, החיים הקטנים שלי משתלטים ויש חשבונות לשלם, ודאגות לילדים, והנאות קטנות וקטנוניות, ותחושת חידלון ומה כבר אני יכול לעשות וכמה זה ישפיע. 

והמנטרה הזו שחוזרת בכל מקום, זוכרים-ומייחלים-לשובם, מייאשת ומכעיסה אותי. זה הפך למס שפתיים, מירוק מצפון אוטומטי, אם תשכחך ירושלים, זוכרים את החטופים, מה ההבדל? אני שומע את זה ותוהה אם גם בעוד שנה, חמש, עשור, זה יהיה חלק אינטגרלי מכל פתיח בכל אירוע. חייבים לזכור, לא חייבים לעשות, לא חייבים לזעוק נגד ממשלה מפקירה ומושחתת, נגד מלחמה פוליטית ומיותרת, לא חייבים לדרוש, להפגין, לטלטל את הסירה.

כשאבא שלי נפטר פתאום בלי אזהרה הרגשתי כאילו אני במרכז רעידת אדמה שאף אחד לא מרגיש חוץ ממני. לא הבנתי איך העולם ממשיך להסתובב ולתפקד כאילו דבר לא קרה. אני מניח שככה מרגישות משפחות החטופים, אני מניח שככה הייתי מרגיש במקומם. לא מבין איך המדינה לא עוצרת, מתקוממת כולה, דורשת וזועקת. אבל כשהטרגדיה לא מכה בך אישית החיים ממשיכים, לשגרה שלהם יש כוח מאגי, בלתי ניתן לעצירה. אנחנו מוצאים את הכלים שיאפשרו לנו להשקיט קצת את המצפון, וממשיכים הלאה, אל הפקק בדרך לעבודה, אל ההנאות הקטנות שאפשר להפיק מהקיום הזמני הזה. 

אולי במקום הנוסח הפסיבי אפשר ללכת על משהו שיש בו מין הזעקה. ערב טוב, התכנסנו לחגוג כאן את מה שדורש חגיגה, אבל אנחנו יודעים שהחטופים עוד שם, אנחנו יודעים שאנחנו לא עושים מספיק כדי שהם יחזרו, אנחנו קוראים לאנשים שבעמדות הכוח, וגם לכם, לי, לעשות יותר. כי אי אפשר עוד, כי זה מטורף.

ועכשיו נתחיל.

השבוע נתקלתי בטור של נעם חורב. אין לינק כי אינני סדיסט. התמצית היא הרהור של חורב על קשיי הקיום בארצנו, בזמן שהוא תקוע בפקק עם ילדה מצווחת, דיווח על אבא במצב בריאותי לא משהו ומדינה במלחמה, בקיצור – עוד יום סטנדרטי בשכונה שלנו. 

חורב מדבר על הזכות להישבר, להפסיק להיות מבוגר אחראי, הנה הוא אפילו לא עונה לטלפונים בזמן שהילדה מאמנת את מיתרי הקול בפקק, עד כדי כך. ואז הוא מגיע ליעד, כי כמו תקופות רעות גם פקקים נגמרים, ועולה איתה לדירה החדשה שלו, ומשאיר את הקוראים עם התובנה שאחרי כל הרע עוד יגיע גם טוב, ועם תחושה חמימה, כזו שמזכירה כניסה לבריכת הילדים בקאנטרי עמוס במיוחד וגמיש בכל הנוגע להיגיינה. 

אני מתעב את נעם חורב. סביר להניח שהוא איש חביב ואינטליגנטי ביום יום, מה שרק מחמיר את המצב: אין דבר גרוע יותר מאנשים שמשתמשים בכישרון שלהם כדי לזקק את הבינוניות המוחלטת, ולהגיש אותה בטמפרטורת החדר, קלה לעיכול, לא מותירה אחריה דבר מלבד טעם לוואי מלאכותי, ותחושת נמנום נעימה שמוציאה את החשק לזוז, להפגין, להתנגד. 

חורב לא מרגיז אף אחד בכמה רבדים. השירים שלו מורכבים מחרוזים פשוטים, נטולי מטאפורות, דימויים או סאבטקסט. כל מה שצריך זה לדעת לקרוא באופן סביר, והנה גם אתה קורא שירה! הוא מגיש מוצר דמוי אמנות שלא מצריך בדל מאמץ, שירי פייק מפלסטיק. מישהו עוד עלול לחשוב שזה הדבר האמיתי.

הטורים של חורב כתובים באופן דומה – פשוט עד מתיילד. חמוש באמצעים הספרותיים המגה דלים האלה הוא נוגע בכל הנושאים האקטואליים, ומצליח לא לעצבן אף אחד, הקוראים לא ייתקלו באף נקודת חיכוך בעייתית. בטור לכבוד יום כיפור האחרון הוא מבקש סליחה על כל הפעמים שבהן ראה תמונות של חטופים והסב מבט, צפה בראיונות על משפחות נרצחים או נופלים והעביר ערוץ, ועל זה שלא עשה למענם יותר. אבל עשה מה? האם הוא חושב שצריך לצאת לקפלן להפגין? אולי הוא בעד לחץ צבאי ומקדש את ציר פילדלפי? ושמא יש לו בכלל פתרון נועז אחר, כמו שתי מדינות לשני עמים, התנחלות בעזה, או כיבוש אלסקה?

אתם חומדים לצון, אין סיכוי שתבינו בין השורות מה העמדה של חורב באיזשהו נושא – כלומר תבינו שהוא בעד ישראל, בעד החיילים, בעד החטופים, בעד כולם. שמאל? ימין? מה דעתו על אזרחים מתים בעזה או על המאבק על גיוס החרדים? מה לו ולזה. אנחנו פה בענייני קונצנזוס מדויק, ופס ייצור של טקסטים שאפשר להקריא בטקס סיום גם בבית ספר בתל אביב וגם באריאל. 

שירה בפרט וכתיבה בכלל אמורות לטלטל אותי, לגרום לי לחשוב, לזוז באי נוחות, לבחון דברים מחדש. הכתיבה של חורב היא ההפך, היא כדור שינה למצפון. לכולנו קשה, הכל מסובך, והכל יהיה בסדר, איכשהו, גם אם לא נעשה כלום, רק נמשיך בחיים הלא מאוד קשים שלנו במרכז הארץ. לצאת להפגין? להתעמת עם שוטרים או תומכי נתניהו? למה זה טוב. קחו נעם חורב אחד בבוקר ואחד בערב ואל תתאמצו יותר מדי, שלא תקבלו נקע במוסר הכליות. 

והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

לפני שנים השתתפתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במשחקי מחשב. כתבתי טור קצר, ששולב בכתבה שלא ראיתי לפני הפרסום. התוצאה: השם שלי הופיע בקרדיט, כשאני חתום למעשה על טקסט אנכרוניסטי שלא כתבתי ולא אהבתי את רובו, המלין על הקשר בין משחקים לאלימות פיזית. כאילו שמישהו זקוק לעידוד כדי להיות טיפש ולחלק כאפות. התקבלו לא מעט תגובות זועמות, ועם אחד המגיבים יצרתי קשר כדי להבין למה הוא כל כך נעלב. לא פגעת בי, הוא אמר, פגעת בקהילה!

השבוע נזכרתי באירוע הזה כשנתקלתי בכמה נציגים מטעם עצמם של קהילה אחרת. בטוויטר התעורר ויכוח על "הפגנות בימי הסגר – כן או לא", ואני טעיתי טעות פטאלית. טבלתי אצבעי בקלחת והבעתי דעה. מסופקתני אם קיים בעולם אדם יחיד ומיוחד שנכנס לוויכוח ברשת חברתית כשהוא אוחז בעמדה אחת, ויוצא ממנו מואר ומחזיק בעמדה הפוכה. אבל טעויות קורות, בעיקר כשאתה מתעצבן. ומה שהכעיס אותי היה הדה-לגיטימציה: אל מול טענות שכדאי להשעות את ההפגנות עכשיו, בזמן הסגר, או למצוא להן פורמט אחר, קפצו אנשים מהצד השני והאשימו את יריביהם בהתרפסות ובגידה במחנה. כלומר לא ויכוח לגופו של עניין, אלא סתימת פיות. 

אם יש משהו שאני מתעב בביביזם זה הוויתור המוחלט על מחשבה עצמאית, ניואנסים, מורכבות. יש רק עמדה אחת, בשירות המנהיג הדגול, וכל מי שאינו מיישר קו – בוגד. באים אנשי שמאל ועושים בדיוק אותו דבר, מציגים עמדה אחת מקודשת, ומגנים כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. כשכתבתי שמתבצעת סתימת פיות למי שחושב אחרת, הותקפתי גם. בין היתר הואשמתי בביקורת שלילית שמשרתת את השלטון. איפה הגיליוטינה כשצריך אותה.

לא קשה לזהות את הטיפוסים האלה משני צידי המתרס. הם דרמטים ופומפוזים – הדמוקרטיה תקרוס עכשיו ומייד אם לא נצא להפגין, השמאל ימסור את המדינה לערבים אם ינצח בבחירות. זה להיות או לחדול, ורק חבל שאין בעברית קאפס בהקלדה, כדי להוסיף קצת נופך. זה לא ממש חדש. אני זוכר חברים של ההורים שלי מודיעים בשיחת סלון שיעזבו את המדינה אם שרון אי פעם יהיה ראש ממשלה. עד כמה שאני יודע לא רק שהם לא היגרו, הם אפילו לא עברו דירה. אין תהליכים, אין סימני שאלה, אין שלבים. יש השוואות למשטרים אפלים וסימני קריאה בלבד. ואני, אין לי כוח לסימני קריאה. 

אני חושד שחלק מהאנשים האלה מאוהבים בהפגנות. לא כאמצעי שנועד להוביל לעתיד טוב יותר, אלא כמטרה בפני עצמה. ההפגנות הן משהו אקטיבי ודרמטי – יוצאים מהבית, אולי מתעמתים עם שוטרים, עושים מעשה. הן זריקת אדרנלין ותקווה כאן ועכשיו. גם אני הרגשתי ככה כשנסעתי להפגין בירושלים, או בגשרים, ואני חושב שההפגנות חשובות וצודקות. יחד עם זאת, אפשר לעצור ולחשוב אם בזמן סגר הן משרתות את המטרה, ולא משמשות תחמושת לביביסטים. אם לא יהיה משמעותי ואפקטיבי יותר לארגן המוני הפגנות בכל רחבי הארץ לפי ההנחיות, או כל פתרון אחר שלא ייצר את התמונות שהשליט ואנשיו רוצים לראות בטלוויזיה. במילים אחרות להתמקד במחאה, לא בביטוי אחד מסוים שלה.

אני נרתע מהאנשים שיודעים שהם צודקים וכולם טועים, ועושים דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להתנגד. זה ירוד ופחדני כשזה מגיע מימין, וירוד לא פחות כשזה מגיע משמאל. יכול להיות שאני טועה לגבי ההפגנות, אני באמת לא יודע. אבל כשמספרים לי שבגלל העמדה שלי מחר יהיו טנקים ברחובות, אני נתקף פקפוק וגרדת, וכשמנסים לסתום לי את הפה ומעלים את הווליום, אני מאבד אמון וחשק לדיאלוג. ממילא מדובר באנשים של מונולוג. הם יסתדרו מצוין גם בלעדי.

כמה קל לבוז לחרדים, איזה אחר מעולה הם: הכובעים, הזקנים, הלבוש השחור. קל לזהות אותם, והשיק שלהם הוא שילוב של האיש הרע במערבונים והגטו הכי גלותי שיש. ועכשיו עם משבר הקורונה הכי כיף להתנשא עליהם, הנה המדע והמודרניות מנצחים בלי להתאמץ בהורדת הידיים מול העולם הישן. איזה כיף.

ואנחנו הרי כולנו פתיתי שלג חטובים, נאורים, עצמאי מחשבה. אם אחד מאיתנו היה נולד למשפחה חרדית תוך יומיים, או מייד אחרי שלמד ללכת, היה חוזר בשאלה, עובר לתל אביב, ומחכה שיוכל לגדל זקן ולצאת לשתות בפלורנטין. ורק הם, קרנפים שכמותם, זורמים עם הנחיות הרבנים שלהם היישר למגיפה ומוות וקריסה.

שזה חתיכת קשקוש. אם הייתי נולד בהתנחלות רוב הסיכויים שהייתי גדל להיות ימני וחווה עוררות מינית קלה בכל פעם שמוזכר בית המקדש. אם הייתי נולד בבני ברק סביר להניח שהייתי לובש שחורים ובז לישות הציונית, או משהו. וכך גם רובכם, מעטים נוטשים את השביל הסלול ומחפשים דרך אחרת, שונה.

מכאן אפשר לעלות שלב ולתקוף את הנהגת החרדים. רבנים ופוליטיקאים. ובצדק, מדובר בסוג של מנהיגי כת, אנשים שהאינטרס שלהם הוא לשמר את הציבור שלהם עני, בור וצייתן. הם ידעו את האמת, הם יכלו למזער נזקים והדם על ידיהם. זה נכון, מדובר באנשים איומים בחלקם, אין ספק, למרות שגם הם קרבנות של נסיבות חייהם. אבל מישהו נתן להם לפעול באין מפריע עד עכשיו. המדינה איפשרה להם להמשיך לחגוג, לא התעקשה על לימודי ליבה, על גיוס לצבא, על הורדת החומות בין כלל הציבור לגטו החרדי. וכשאני אומר מדינה אני מדבר עלי, עליכם, על המפלגות שהצבענו להן. 

כי זה לא באמת היה לנו חשוב. "שוויון בנטל" בכל הקשור לגיוס היה סיסמה חלולה, בלי להעמיק בבעיות ההשכלה והפרנסה אצל החרדים. באותה מידה לא היתה אף הפגנה המונית בכיכר על מצב החינוך, או על קריסת מערכת הבריאות. היום מוחאים כפיים במרפסת לאחיות ולרופאים, אבל שנים שאני שתקתי ושתקתם אתם. על מה כן הפגנו? שחיתות בצבעי כן-לא ביבי, דמוקרטיה, נושאים גדולים, קצת מעורפלים, שנוח להרגיש לגביהם צודק ויפה. תקנים בבתי חולים? מערכת תמריצים לחרדים שתגרום להם לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה? מצ'עמם, מי ייצא מהבית בשביל זה ויחפש חנייה ליד כיכר רבין מי. אבי גבאי הכין תוכנית מסודרת לשיפור מערכת הבריאות בישראל? אז מה. רק ביבי! או רק לא ביבי?

גם אני נהנה מדי פעם למצוא איזה אחר להוציא עליו עצבים ולהרגיש טוב עם עצמי. אחר כך זה עובר. המצב פח כי נתנו לו להיות כזה. החרדים הם רק עוד סימפטום, לא הבעיה.

ועוד משהו:

אם טרם קראתם חברתי זהר, אחות במיון ילדים ואישה חכמה, כתבה על מערכת הבריאות והיחס שלנו אליה טוב ממני.