באימון של יום ראשון הגר שאלה אם בעוד חודש אני רוצה לעשות קרב. הבנתי מייד שזו טעות, ואיזה לחץ, ולמה לחטוף מכות בפומבי, ואמרתי שכן, יאללה, קרב. אבל רק אם אני מקבל תוכנית אימונים. 

וכך הפך יוני לחודש שבו אגיע להתאמן שש פעמים בשבוע לפחות, פלוס לחץ נפשי שיילך ויגבר כי מי יודע מה יקרה (מה כבר יקרה? גג צלעות כואבות לשבוע או חמישה), והומור שחור מהחברים לאימונים. למה צריך את זה?

כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי נכנסתי לרשימת המתנה לקורס צניחה. זה היה צ׳ופר מקובל לוותיקים ביחידה שלי, שזה טוב ויפה, אבל לקפוץ ממטוס נראה לי לא סביר. רציתי לומר לא, אבל הייתי בן 20 וקצת, ולך תגיד בגיל הזה, בצבא הזה, שאתה מפחד. וחוץ מזה היי – רשימת המתנה, בטח לא אכנס, תכף השחרור, ויהיה בסדר.

שלושה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי עומד בדלת של הרקולס מקרקש, מסתכל על הקרקע מגובה 400 מטר ולא מצליח אפילו לפחד מרוב שהכול נראה לי מופרך. בגלל זה אף אחד לא קופץ בצניחה הראשונה, את כולם דוחפים החוצה. 

והיה רעש גדול והיטלטלתי לכל עבר, ופתאום מצאתי את עצמי באוויר, בשקט מופלא, מרחף כמו שבן אנוש לא אמור לעשות, האדמה רחוקה מתחתי, שמים מעלי, מחוץ לקיום ולזמן.

כשצעדתי אחר כך עם המצנח מקופל איכשהו על הכתף לכיוון שטח ההתכנסות חשבתי שאם היו משאירים את הברירה בידי הייתי מחמיץ חוויה מופלאה בלי אפילו לדעת מה אני מפספס, והחלטתי שאחרי השחרור אקנה אופנוע, ובאופן כללי מאז אני מנסה להתגבר על האופי שוחר הספות שלי ולעשות מדי פעם משהו שמפחיד אותי. גם לחטוף מכות. 

כתבתי לתומר שאו שאכנס לכושר מוצלח ממש לקראת הקרב, או שאקרוס. ״לך על הראשון״, הוא ענה לי. כנראה שזו הגישה הנכונה, לקחתי. מתחילים.