אני שונא לחכות. לא במובן הבסיסי של המילה: מה שמוציא אותי מאיזון הוא כשההמתנה מאבדת צורה וקווי מתאר, כשהיא הופכת ללימבו. אני יכול לחכות בסבלנות לטיסה שתמריא או הופעה שתתחיל. אני יודע מה יקרה ומתי, בערך. קל. קחו ממני את הוודאות הזו ואני מאבד את הצפון. חוסר השליטה מוציא אותי מדעתי.

ב״התיקונים״ של ג׳ונתן פרנזן יש סצינה שבה אחד מילדי המשפחה שסביבה מתרחשת עלילת הספר נענש ונשאר לשבת ליד שולחן האוכל. הוא לא יכול לקום עד שיגמור עד הביס האחרון ממאכל שהוא מתעב. הוא יושב שם שעות, ופרנזן כותב (בתרגום חופשי) ש״כאילו מגע ממושך וישיר מדי עם תנועת הזמן הגולמי יכול לצלק את העצבים לצמיתות, כמו בהייה בשמש״. קראתי והזדהיתי לחלוטין. 

אני מניח שזה שילוב של אופי ונסיבות. קל לתלות את הצורך בוודאות בילדות שהאירוע המכונן בה היה אבא שלא חזר. התגובה לאנשים שנעלמים לפתע יכולה להיות אחת משתיים: קבלה של החיים כמופע כאוס מתגלגל, או ניסיון להשיג שליטה והגדרות בכל מחיר. האופי שלי מכתיב את אופציה ב׳. תגידו לי מה ומתי, אל תשאירו אותי באוויר. 

יש אנשים שמוותרים על הצורך הזה, שפורחים דווקא במצבי עמימות. בסופו של דבר שתי האפשרויות הן צורת התמודדות שונה עם אותה סריטה, ודרך להשיג שליטה בחיים, אבל בוויתור יש יותר כוח. אם הייתי מצליח לקבל את העובדה שהחיים כאוטיים במהותם, היה לי מן הסתם קל יותר. הצורך לקבל כל הזמן אישורים, התחייבות, דדליינים, מתיש ונדון לכישלון. אפשר לקבוע ולתכנן ולדבר עד מחר, ואז החיים מורידים לך סטירה קטנה בלי שתראה אותה מגיעה. 

אני מוצא את עצמי מאבד את גבולות הזמן ברגעים האלה. ההווה הוא נצח, ההמתנה שיכולה להימשך דקות, שעות או ימים הופכת בלתי נסבלת, עינוי של ממש. וזה מוציא ממני את הרע ביותר. תסכול, כעס חסר צידוק על האובייקט שלו אני ממתין, חוסר פרופורציות. אובדן שליטה הוא לא מחזה יפה. 

וכל מה שנשאר הוא לנסות ולזכור בכוח, כמו טייס בוורטיגו שמתמקד בלוח המחוונים, שלכל דבר, אבל כל דבר, יש התחלה, אמצע וסוף. תחושת ההווה כנצח היא שקר גס, תחבולה זדונית. הסוף יגיע, תשחרר. פעם העפתי מבט על השעון באמצע קרב אימון באיגרוף, ומייד חטפתי וננזפתי על ידי הפרטנר שלי. אין מה להסתכל בשעון, צריך להמשיך להתאגרף עד הצלצול, ולסמוך על זה שהוא יגיע, ולא משנה כמה אני עייף, ולא משנה שהזמן לכאורה לא זז. לקבל את ההמתנה, על הכאב והמצוקה שבה, ולהאמין.

באחת וחצי בלילה, כשכבר חשבתי שהכול בסדר, הגיעה ההודעה. נסעתי ברחובות הריקים מאדם להחזיר את הילדה הביתה. היא ירדה למטה, בפיג'מה ופרצוף עגמומי. החברה שלה נרדמה לפניה, והיא נתקפה חרדה. הדובי שנלווה כדי להגן על שנתה, ראש וראשון בהירארכיית הבובות שלה, לא סייע.

נהגתי חזרה ברחובות שקטים של תל אביב בסגר, ודיברנו על כמה היה לה קשה, ואיזה מזל שעוד הייתי ער, ועל איך הכול בסדר עכשיו. היא סיפרה איך הלכה רגע לשתות, וכשחזרה החברה שלה כבר ישנה. אופק של לילה נטול שינה ובודד ניבט אליה, והיא הזעיקה אותי לחילוץ. יכולתי להבין את הקושי בהמתנה נטולת ודאות ואופק בחשכת בית זר.

לפני שנים תומר הלך לישון אצל חבר. הם היו קבוצה, מעין מסיבת פיג'מות, והכול היה כיף ונחמד עד שכל חבריו נרדמו בזה אחר זה והוא נותר בודד וערני. הוא ניסה להתקשר אלי, אבל נתקל במכשול לא צפוי. עדיין לא היה לו טלפון משלו, והוא לא ידע שבבית המסוים ההוא צריך לחייג תשע לפני המספר. הוא התקשר אלי שוב ושוב בלי שהשיחה מגיעה אל היעד. כמה רחובות משם ישנתי עמוק בלי לדעת כלום. ותומר, ביישן מכדי להעיר את ההורים, נאלץ לצלוח את הלילה לבדו. 

ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן יש סצינה של ילד שנשאר אחרון ליד השולחן , עד שיסיים לאכול את המנה שלו. הוא יושב שם שעות, לא מסוגל להיכנע ולאכול את התבשיל המאוס, בזמן שבני הבית כבר פורשים לישון. פראנזן משווה את ההמתנה הזו למבט ישיר אל השמש, חשיפה ממושכת מדי למימד הזמן, הוא אומר, עלולה לפגוע ולהותיר צלקות. יש משהו קשה בהמתנה בלי סוף ידוע. אבל כשזה קורה בבית זר, בחשכת הלילה שמטשטשת ומטילה ספק בכל מה שברור ומוכר באור יום, זה הופך לבלתי נסבל.

היה משהו מרגיע ומשמח בקלות שבה יכולתי לסייע, לחוש לעזרה כמו אביר רכוב על קאר טו גו. אני כבר יודע עד כמה היכולת הזו תצטמצם כשהיא תגדל. והיה משהו מספק בניצחון על הזמן. כעשר דקות חלפו מנחיתת הודעת המצוקה בווטסאפ שלי, ועד שהתייצבתי מתחת לבניין החשוך. שנים אחרי, הרגשתי שרגשות האשמה על הלילה ההוא של תומר צורבים קצת פחות. 

עשרה דברים שאני מאחל לעצמי, למדינה וליקום לשנה החדשה

1. שהצבא ונגה יסתדרו זה עם זו. ויעשו טוב אחד לשנייה.
2. שכיתות א' ו-ט' יקלטו, יכילו ויהיו טובות לאחים שלה.
3. שלא תהיה מלחמה גרעינית.
4. או מלחמת אחים, או בני דודים, או קרה, או חמה. או פלישת חייזרים או צונמי.
5. שיהיה מצוין בעבודה, או לחלופין שייפול לידי סכום כסף שערורייתי. שיאפשר להפסיק עם הדבר הזה שנקרא "עבודה".
6. שאגלה ספרים טובים לפחות כמו  "התיקונים" המופלא של פראנזן.
7. ש"מלחמת הכוכבים" הבא יצדיק את הציפיות ואת ההשקעה בנסיעה להקרנת חצות עם תומר, השותף שלי לענייני "הכוח".
8. שהחברים שלי, מעטים אך משובחים, לא יילכו לשום מקום ושיהיה להם רק או בעיקר טוב.
9. מוזיקה, המון המון מוזיקה, רצוי בשיתוף הילדים שלי.
10. ובעיקר ומעל לכול, בלי טלפונים מבשרי רעות בבוקר, בלי קריעת וטלטול העולם, בלי לוויות ובלי שבעות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שכל אלה עוד יגיעו. אבל אני צריך הפסקה.

אני לא מקבל את העניין הזה של איחולי שנה טובה, בטח לא השנה העברית. אני חי לפי ינואר-דצמבר, לא תשרי-אלול, ואלה גם אלה הם מעשה מחשבת אדם, מכניזם שנועד לעשות סדר וקיבל חיים משלו.

אבל למדתי שלא תמיד משנה מה אני מקבל או לא. לתאריכים, למספרים ושמות יש כוח משלהם. בערב ראש השנה הרמתי כוס יין לזכר האב הראשון, שהיה צריך להיות באותו יום בן 71, ולזכר דוד אהוב שהיה צריך להיות בן 60. אני לא יכול להתכחש להשפעה של התאריך הזה עלי, לצורך לציין אותו, לצורך בטקס שייקח את הרגשות שלי ויעשה בהם סדר. ומכיוון שהשנה החולפת הייתה מהגרועות בחיי, אם לא הגרועה מכולן, לא נותר לי אלא לאפסן את ההיגיון בצד, ולאחל ולקוות. שנה טובה. ובלי טלפונים בבוקר.