לא מזמן למדתי על מושג שלא הכרתי  בזכות מדור ״עשרים שאלות״ ב״הארץ״. רטרונים – שם חדש שניתן למושג קיים כדי לדייק אותו לאור התפתחויות מאוחרות. למשל: מלחמת העולם הראשונה, שבזמן אמת פשוט קראו לה ״המלחמה הגדולה״ והניחו שזהו, לא יהיו עוד כאלה, כי סך הכל היה קשה ואף אחד לא נהנה. אז הניחו.

בניגוד לאירופאים הנאיביים, בישראל 2025 לאף אחד לא היה ספק. מלחמת 12 הימים ביוני שעבר היתה הראשונה בסדרה. כשהאזעקות העירו אותי אתמול בבוקר לא הייתי מופתע, ולא רק בגלל חרושת השמועות שמזמזמת כבר שבועות. עוד לפני מטח הסיום של מלחמת איראן (1!) היה ברור שהיא הראשונה ויהיו עוד, ושההצהרות על פגיעה ומיגור וניצחון הן רעש ריק מתוכן. 

קמתי והתלבשתי בחיפזון עם ניחוח קל של חרדה, ורצתי למקלט כדי לגלות שרק רוצים לוודא שאני דרוך ומוכן. בסך הכל מודיעים לי שהתחילה מלחמה והולך להיות לא כיף. קדימון שובב שנועד להכניס אותי למצב הרוח המתאים למסיבה. אותי ואת שאר השכנים טרוטי העיניים והמבוהלים. 

עלינו בחזרה ארבע קומות ואז ירדנו כי אזעקה. במקלט שאני מתארח בו יש שלושה כלבים. שניים שמסתדרים מצוין זה עם זה ואחד ששונא את שניהם והם אותו. בין אזעקה לרעשי מיירטים יש מדי פעם פרץ נביחות עצבני. השכנים בלחץ. טלפונים מזמזמים התרעות, אנשים מהדהדים שמועות מהטלגרם וכותרות מכל מקור אפשרי. חמנאי מת, חמנאי חי. מדי פעם מישהו מודיע, שנמאס לו, הוא יוצא, ננזף על ידי הקהל, יוצא וחוזר כשעוד אזעקה מתחילה לנגן. 

הקליטה בטלפון לא משהו. פעם בכמה דקות אני מצליח לקרוא כותרות על הלוגו ? של המבצע, והחשיבות ההיסטורית של הרגע. היה נחמד אם היה רגע לאכול. בשלב מסוים אנחנו מאבדים ספירה, אין לנו מושג כמה פעמים עלינו-ירדנו. זה מצטבר, מתיש, שוחק. זה מזכיר הורות לתינוק: אי אפשר לשים ראש, להכין קפה, טוסט, אין לך מושג מתי תגיע הצווחה העולה ויורדת הבאה.

אחר הצהריים המטחים הופכים לרצף אחד ארוך, שעה וחצי במקלט. בקבוצת הוואטסאפ של העבודה נשלחות הודעות של הורים לילדים קטנים, ויש להן ארומה של ייאוש. כשההפוגה מגיעה סוף סוף אנחנו שועטים למעלה כדי להכין אוכל, ממהרים – לבלוע, לא ללעוס. כשהאזעקה מגיעה אנחנו עדיין באמצע הארוחה. אורזים את השאריות בקופסת פלסטיק ויורדים לסבב הבא במקלט להמשיך לאכול שם, ולחכות. 

לא מזמן חל קצר תקשורתי בבועה שלי סביב הסוגיה הנפיצה של דין וחשבון. הפרטים לא חשובים, עניין של ״כמה זמן לקח לך לענות״. המהות כן: מדי פעם אנשים – שאינם הילדים, האמא, או הבוסים שלי – חושבים שיש להם תביעה טריטוריאלית על הזמן שלי. מתי אני פנוי, תוך כמה זמן אני עונה. זה לא נגמר טוב.

ההגדרה המילונית של דין וחשבון היא ״פרָטי דברים שהתרחשו או שנאמרו״. קל ופשוט, לדווח מה נאמר ומה קרה. מה שמעלה את השאלות: לדווח למי? מתי? למה בעצם? מי אתם בכלל שאני צריך לדווח לכם משהו, כוסעמק?

לבוסית שלי יש זכות לבעלות על נתח נכבד מהלו״ז השבועי שלי, לא כולל שעות לא סבירות, שבתות וחגים. במקרה של ילדים והורים מדובר בזכויות של 24/7 וזה בסדר. עד כאן הכל ברור. מה לגבי חברים? בנות זוג? ומה כללי החנה בבלי של ווטסאפ ומסנג׳ר ואימיילים, ואמוג׳יז במקום טקסט ווי כחול כן-או-לא. מעייף.

כשדורשים ממני דין וחשבון נלחצים לי כל מיני כפתורים: רגשות אשמה, פחד מנטישה, מתגובת נגד אם לא אלך בתלם. וכל זה מעורר התנגדות וכעס, כי מי שדורש ממני דין וחשבון מצמיד תג מחיר לתקשורת האנושית שרציתי – עבודה, חברים, ילדים. ואף אחד לא אוהב את הרגע שבו מגיעה הדרישה לתשלום. 

אני רואה את התגובה של שרי הממשלה האיומה שלנו ומזהה כעס דומה. הם הגיעו לתפקיד מתוך שילוב של אגו, תאוות כוח ואולי קורטוב של תחושת שליחות. הם באו לקצור פירות, ופתאום דורשים מהם לקחת אחריות, לתת דין וחשבון. והם מתמרמרים ומיתממים, אף אחד לא סיפר להם שצריך גם לשלוף את הארנק בסוף הארוחה. 

יש המון מיתוסים ואגדות סביב הנושא הזה של מחיר, מעוץ לי גוץ לי והלאה. מבטיחים הכל כשרוצים משהו – קשר, כוח, ביטחון – ומדחיקים את ההשלכות. לפעמים החשבון נראה לי מופרך, אני מרגיש מרומה. לפעמים אני לוקה בקמצנות, או מגלה מאוחר מדי שהעסק לא נראה לי. הרבה פעמים זה עניין של קצר בתקשורת. אחד הצדדים לא הבין את המקום שלו, לא היה סיכום מראש על התנאים, או שכל אחד הבין את מה שהיה לו נוח להבין. 

אני צריך להיות זהיר יותר בהגדרת ההבנות מראש, וגם בבחירת האנשים שאני מבלה בחברתם. אבל בעיקר בלהבין מראש מה אני באמת רוצה וכמה אני יכול ומוכן לתת כשמגיע הזמן והחשבון מוגש.