נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

הטלפון זמזם באמצע ארוחת הצהריים של עוד יום עמוס, העפתי מבט, שיחת עבודה מאגף התנועה של המשטרה. בטח שאלה לגבי ווייז, תכף אחזור אליו. כי ככה זה עובד, אין חוש שישי או תחושות מבשרות רע, כשהחיים רוצים לבעוט לך בברך הם לא מתריעים מראש.

אחרי השיחה הגיע ווטסאפ, ״תחזור אלי אחי, זה דחוף״. התקשרתי. ״אני צריך טלפון של מנהל של עובד של ווייז שנהרג לפני שעה בתאונת דרכים״, והכל נעצר לרגע, כאילו המציאות כולה הפסיקה לזוז כדי לקחת נשימה עמוקה. שאלתי מה השם של העובד והרגשתי שילוב של בושה והקלה כשלא זיהיתי אותו. חיפשתי אותו במערכת. פנים מוכרות. מסרתי את הטלפון של המנהל שלו, סיימתי את השיחה וישבתי קפוא במקום. מה אני עושה עכשיו? למי אני מספר? האם אני מספר? לא הייתי בטוח שאני מסוגל, הרגשתי שזה תקוע לי בגרון.  

ביום הראשון של מלחמת יום כיפור, כשאף אחד עוד לא ידע מה קורה, אמא שלי יצאה מהבית בשעת בוקר מוקדמת, ומטוס קרב עבר מעליה, נמוך ורועש, והיא צעקה בבהלה ולא סיפרה לאף אחד. כי אם היא לא תספר, אולי זה לא קרה. נזכרתי בכל זה והכרחתי את עצמי לספר. החדשות התפשטו מהר בכל מקרה, חדשות רעות הן חומר זריז במיוחד.

זה לא עזב אותי כל היום, מועקה בבית החזה, עצב עמוק. ניסיתי להבין למה. חשבתי על ההיסטוריה של המשפחה שלי עם הודעות פתאומיות כאלה, אבל עד כמה שזה מפתה לתלות הכל באבות המתים שלי כנראה שזה לא העניין, או לפחות לא המהות שלו. 

המוות מסתובב מסביבנו כל הזמן, ולא רק בכותרות על פיגועים ומלחמה ומגיפות. כולנו נמות בסוף, רובינו המוחלט מתכחש לזה לגמרי, מביט הצידה במקום לקרוא את הכתובת על הקיר. השיחה הזו, באמצע היום ומשום מקום, היתה משולה למישהו שתופס אותי בצוואר ומכריח אותי להסתכל למציאות בפרצוף. הכל שברירי, הכל יכול להשתנות בכל רגע. אחרי השבעה באוקטובר זה אמור להיות ברור יותר, אבל לא. אני מוקף כותרות על מוות במלחמה, קל לשכוח מטרגדיות יום-יומיות יותר. תאונת דרכים ופתאום זה נגמר. המוות לא רק אינו מחוסר עבודה, הוא גם מקפיד על נוכחות קבועה בכל מקום, מחכה להזדמנויות.

הלכתי לישון בטוח שזה ימשיך להעיק עלי גם מחר, אבל קמתי רגוע יותר. הדחקה, איזה מנגנון הגנה מעולה, הכרחי, וקצת עצוב.

ממבול הידיעות האיומות שהגיעו מישראל ללונדון נשאר לי בראש סיפור שדה תימן. הפריצה לבסיס צבאי, החשד להתעללות סוהרים באסיר. עברו שבועיים מאז, הכותרות ממשיכות להתחלף בקצב מסחרר, אבל הסיפור היחיד שהצליח להתחרות בפרשייה ההיא הוא הנשים הפלשתיניות שנכנסו בטעות להתנחלות והותקפו. תמונת מראה לסיפורי ה״ווייז הכניס אותי לשטחים״, אבל עם פורעים-מחבלים משלנו. אני חושב שבין שני הסיפורים האלה עובר קו שמבהיר את החרדה האמיתית שלי מהמצב. הפחד מופנה פנימה, לא החוצה.

אני מכין בגדים לפני השינה למקרה שאתעורר לצלילי אזעקה ואעדיף להגיע למקלט במצב מהוגן. אבל מתחת לחשש הטבעי מטילים איראניים אין פחד מוות אמיתי. אני קורא מדי פעם על כמויות ואיכות כלי המשחית משני הצדדים, זה לא כוחות. כנראה שהשמדה מהז׳אנר הזה לא מאיימת עלי. מה שכן מאיים על החיים שלי פה הוא ההתבהמות, אובדן מוסר וערכים, קריסה פנימית, הפיכת השכונה שלי מבית לשטח אויב.

המורה הנערץ שלי להיסטוריה דיבר על דינמיקה, על דברים שלא עומדים במקום. יש תנועה, כל הזמן. אם מתחילים להתבהם, זה לא נעצר. אם אונסים עציר ערבי סתם ככה כדי להתעלל בו, אם תוקפים נשים כי הן ערביות שנכנסו ליישוב הלא נכון, זה יסלים ויגיע גם אלי. קני הרובה שמכוונים לפלשתינים בשטחים יופנו גם אל שמאלנים, תל אביבים, יפי נפש שכמותי. האלימות תגבר ותגלוש. זה לא גורל, זה לא כתוב בדברי הימים, זה עוד יכול להשתנות. אבל זה הפחד הגדול.

סרטי זומבים נותרו פופולריים במשך עשורים מסיבה טובה. הם מציגים את תמצית הפחד הזה: השכנים שלך, לפעמים אפילו בני משפחה, מאבדים צלם אנוש. האויב שבפנים, האנשים שאמורים להוות את הקהילה שלך, הבסיס, הם הטורף שרודף אותך, שמוביל להרס וחורבן. 

ערוצי החדשות, אתרי האינטרנט, פוליטיקאים, כולם מנסים להפחיד אותי מאויב דמיוני, דמון פסאודו נאצי שמגלם את התפקיד שלו היטב, אבל רחוק שנות אור מהמקור. אני מפחד מהשכן ממול, מהפשיסט הקטן בצד האפל של היהדות, מאיראניזציה. זה גם חלק מהמאבק על סדר עדיפויות – מה בא קודם, החטופים והחיים, או הנקמה והמוות? אני יודע באיזה צד אני מעדיף להיות.

אחד השותפים לחדר שלי בצבא היה בחור בשם אבנר, מהאנשים המקסימים שנתקלתי בהם מעודי. טיפוס שנוצק בתבנית חד פעמית, שילוב של הומור ותמימות וגישה שונה ומשונה למציאות. ומכיוון שאהבתי אותו ממש הסכמתי לבוא איתו באחד מסופי השבוע להופעה של חבר שלו באולם קטן בתל אביב.

ההופעה דכדכה אותי. אבנר ישב לידי, עיניים בורקות בהתלהבות, ואני חשבתי לעצמי שהחבר שלו לא יודע לשיר – קול צפרדעי, אפס כריזמה, מילים ילדותיות. כמה עצוב שלחבר של אבנר – ובעיקר לאבנר – נכונה אכזבה מרה. עדיף לחבר זמר שיתחיל לבדוק כיווני קריירה חלופיים.

החבר היה מן הסתם אביב גפן, והערב ההוא הפך לרגע מכונן לגבי ההערכה העצמית שלי כחוזה עתידות. הבנתי שאני לא מבין. שלאנשים אחרים יש אולי את הכישרון לזהות יהלום מסתתר בגוש פחם, אבל אני אראה רק שחורות. שכשאני מנסה להביט קדימה אל העתיד כדאי שאעשה זאת בזהירות וחשדנות. 

הגישה הזו קיבלה חיזוקים פה ושם לאורך השנים. מקום העבודה שלי למשל – אני לא חושב שהייתי משקיע בסטארט אפ שמציע להשתמש בחכמת ההמונים כדי למפות דרכים. אין בזה שום היגיון, זה יתרומם כמו צפלין מעופרת. 

אביב גפן עסוק עכשיו בלהתחנף למתנחלים, אחרי תוכנית עם אייל גולן, אחרי סדרת טלוויזיה פאתטית ועוד ועוד ועוד. מבט לאחור על הפיאסקו המתגלגל שנקרא הקריירה שלו גרם לי לחשוב מחדש על יכולות חיזוי העתיד שלי. מה אם הטעות לא היתה בשיפוט שלי באותו רגע? מה אם ראיתי את האמת כפי שהיא באולם התל אביבי הדחוס ההוא, אבל החמצתי את הצייטגייסט, לא זיהיתי את היכולת של גפן הצעיר לרכוב על מגמות ואופנות, ובטח שלא צפיתי את רצח רבין וילדי הירח משדרגי הקריירה של האיש. 

ומה לגבי ווייז? האם בלי האייפון – שהושק שנה אחרי הקמת החברה – והמהפכה שהוא בישר היא היתה חווה את אותה הצלחה? ומה לגבי הכישלון של אפליקציית המפות של אפל, שהובילה את המנכ״ל טים קוק להמליץ למשתמשים לעבור לווייז, ולזינוק מטורף בהורדות? ומן הסתם היו עוד צמתים ותחנות בדרך, עם או בלי קשר לחזון של המייסדים. ההיסטוריה היא כאוס ומקריות, שרק בדיעבד נראים פתאום סדורים והגיוניים.

אני בטוח שיש אנשים שקוראים את המפה טוב ממני, שמודעים לגורמים וזרמים תת קרקעיים שאני מחמיץ. אבל בסופו של דבר גם הם מוגבלים על ידי הבלתי נודע והבלתי צפוי. תראו לי את האיש שתכנן את 2020 מתוך מחשבה על מגיפת פתע שתצוץ מסין ואציע לו לעבוד בחברה שלו בכל תפקיד, גם לחלק תה יהיה אחלה. 

הבעיה באולם הדחוס ההוא לא היתה כישורי החיזוי המסוימים שלי, אלא המציאות עצמה, על כל החלקים הנעים והבלתי נראים שלה. חיזוי הוא להטוט קוסמים נכלולי, חכמת הבדיעבד, חותם כשרות שההצלחה מטביעה על המצח של הזוכה המאושר בהגרלה. לא נותר לי אלא לאחל בהצלחה לאביב גפן במסע אל לב הקונצנזוס הנכחי, ודש לאבנר, היכן שלא תהיה.

מי מתגייס בחניון? ועוד של ספורטק?? איזה צבא חזק, חכם, נחוש, מוסרי וצודק מגייס את לוחמיו בחניון – של ספורטק! – בהרצליה, עיר שתהילתה על ים וקצת הייטק, בטח לא על סכין בין השיניים???

לקח לנו עוד דקה שתיים למצוא את המקום, אבל אחרי יומיים של התקף חרדה מתגלגל, שבא הולך בלי אזהרות או היגיון, מה זה עוד קצת ניווט בשטח. תומר, אחרון המתגייסים מבין חבריו, כבר הכיר את השטח. יום לפני כתבתי לו שאנסה לא לעשות פדיחות, אבל שקשה לי כל זה. לא נורא, הוא ענה לי, תבכו אחרי זה באוטו.

החניון עצמו היה רחב ידיים ונטול כל סממן צבאי, למעט חיילת חביבה שניגשה אלינו וביקשה להזדרז קצת, כי האוטובוס האחרון צריך לצאת. היא הזכירה יותר דיילת קרקע מנומסת שמזרזת נוסעים בדרך לאי יווני. הסברנו שאנחנו מחכים לאחותו – מי יודע, אולי נתקפה ערפול חושים בדיוטי פרי – והיא הניחה לנו. 

לא היו הרבה אנשים מסביב, ובעיקר לא היה הרבה צבא. בקצה החניון היו מין מחסומי משטרה, מהסוג שמשמש במרתונים ואירועים אחרים. בין המחסומים היה פתח קטן, שדרכו עברו רק המתגייסים, ומעבר לזה שולחן קטן ומאחוריו צמד לובשי מדים. כל מתגייס ניגש לשולחן, הציג כל מיני מסמכים, ונעלם מאחורי שיח קטן לכיוון האוטובוסים הבלתי נראים. 

עמדתי שם מנסה לא לתת למחנק בגרון לקבל קול וצורה, וחשבתי שאולי כל זה בכוונה, אולי ככה ההורים מרגישים פחות כאילו מסרו את ילדיהם לארגון חמוש שעוסק באלימות בצורות שונות ומגוונות, ויותר כאילו ליוו את הצאצאים לטיול שנתי. אם לא ראינו את האוטובוסים, את המפקדים, את הבקו"ם, האם הם קיימים? 

אולי מישהו חשב ותכנן את כל זה. ההורים עסוקים 18 שנה בשמירה ואתרוג של ילדיהם, ואז נדרשים לשלוח אותם ללבוש מדים ולאחוז בנשק. אולי הם ימרדו? יסרבו? כדאי להרדים אותם, להטעות, בתחבולות תעשה לך מלחמה. בוא נשלח אותם להרצליה, ניתן לאצבעות להקליד בווייז "ספורטק", נחביא את כל הצה"ליות הזו מאחורי שיח, ויהיה בסדר. 

חיכינו עוד כמה דקות, אולי הילד או הצבא יתחרטו, והוא יחזור. לא חזר. אחותו הקטנה ביקשה חיבוק ובכינו קצת ביחד. אחר כך קיבלנו דיווחים. האנשים שאיתו נחמדים, המפקד נראה אחלה, האוכל בסדר, הכול טוב. הילד צופיפניק וטיפוס מסתדר. הבעיה היא לא איתו. הבעיה היא עם אבא שלו, עם ההיסטוריה המשפחתית, עם ההיסטוריה הלאומית, עם העולם. מלחמה וצבא, למה זה טוב כל זה. אבל היי, האנשים נחמדים והוא יצא שבת, ואולי יהיה בסדר, גם אם לא שלום.

קצת אחרי הקראת ההפטרה ניגשה אלי קרובת משפחה ובחיוך נבוך ביקשה שאסדר לה את הווייז. איכשהו התחלפו לה ההגדרות משפת הקודש לאפריקאנס. עמדנו בבית הכנסת של חב"ד ואלוהים לא נקף אצבע בזמן שהחזרתי את האפליקציה למסלול.

הזיכרונות מהבר מצווה שלי הם עמומים וסלקטיביים. תכלס אני לא זוכר כלום חוץ מההתרגשות שלפני ההפטרה והאופוריה ותמרוני ההתחמקות מהסוכריות שאחריה. והנה, שלושים שנה אחרי, אני מוצא את עצמי מלופף בתפילין, רצועות עור שחור שמזכירות לי בעיקר את הדאנג'ן, עטוף בטלית גלימתית (סופר מענטש!), מקשיב לרב שמאמין שאלוהים בחר בנו ומעניק לנו ושומר עלינו. לא מתקן את ווייז, אבל שומר.

אלוהים התעקש להידחף לטקס הזה. אני לא הזמנתי אותו. מבחינתי זהו טקס שמציין שלב מעבר בחיים. התבוננתי בעצמי מהצד, היה לי לוק של מתנחל ופרצוף מבולבל. נגה אמרה לי אחר כך שנראיתי בשוק. הסתכלתי על תומר, חמוד ונאה בחולצת הכפתורים הלבנה שלו, מבצע את התנועות ומקריא את הטקסטים. והתרגשתי נורא ובה בעת לא הבנתי מה בדיוק אני עושה שם, משחק תפקיד משני אך חשוב בפולחן של השבט שלי, כשספר תורה מפונפן וכבד להפליא משמש כסמל למעבר של איזושהי אחריות ונטל מדור לדור. מצד אחד אווירה משפחתית חמה ונעימה, ותומר החמוד עד אין קץ שהשתנה מקצה אל קצה בפרק זמן כל כך קצר. מצד שני אלוהים והעם הנבחר וכל הג'אז הזה. 

זו היתה תחושת זרות חלקית .קצת כמו לבלות את הלילה בחדר שאינך נוהג להיכנס אליו בבית ההורים. הטלית והכיפה והניגון הדהדו זיכרונות, אבל לא היו קשורים ליומיום שלי ולילדים שלי בשום צורה ואופן. כנראה שהם חלק סמוי מהאוויר שאני נושם פה מילדות. אבל חלק שנוכס על ידי גורמים שאני לא מעריך ולא אוהב. 

זה הסתיים במטח סוכריות וכיבוד קל כשר למהדרין. תומר השתמש בטלית כסוג של מגן, וספג את הטופי הקשה בגבורה. הסתכלתי על החברים שלו מטווחים אותו וחשבתי שבלי חרדים מכאן ומתנחלים משם הייתי מצליח להתחבר לכל זה בקלות יחסית. לבני אדם יש נטייה לקחת רעיונות יפים וכוונות טובות ולפרק להם את הצורה. אם רק אפשר היה להוציא את האל הרבני-ממסדי מהמשוואה, הייתי חי עם הטקס לגמרי בשלום. וברגעים שבהם הצלחתי להשתחרר ולהתחבר, להתמקד באבא שלי שהמסורת משמעותית עבורו, ובהתרגשות שתומר ניסה להסתיר, הייתי כל כולי שם. שמח ונרגש.

מזל טוב לתומר, מי ייתן שתהיה מאושר תמיד בלי שום עזרה או תלות באלים ובשליחיהם עלי אדמות. וחתיך גם.