גם אני קראתי את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר מ-1900 ועד היום של ויינט, וספרתי, והייתי מרוצה מעצמי. ושלחתי לילדים שיראו שאבא איש משכיל. וכמעט הצטרפתי לשרשור בטוויטר עם רשימה משלי של עשרת הספרים שאני הכי אוהב, אבל עצרתי ברגע האחרון. תמיד נחמד להשוויץ ולעשות ניים דרופינג ספרותי. אבל בסופו של דבר זה חסר טעם. ומה בכלל זה אומר עלי, כמה ספרים קראתי מהרשימה? 

נגה כתבה לי שהרשימות האלה תמיד נשארות בערך אותו דבר, וזה נכון. רשימות הספרים/סרטים/אלבומים הכי טובים נוטות להיות שמרניות, ורק די-9 מטאפורי יזיז את ״האזרח קיין״ מהצמרת. צריך איזונים ובלמים: אי אפשר להכניס יותר מספר או שניים של אותו סופר. גרוסמן כבר קיבל את ״אישה בורחת מבשורה״ אז די, שעמוס עוז לא ייעלב בעולם שמעבר, ואז מה אם למרגרט אטווד מגיעים עשרה מקומות, אין מצב. וצריך ייצוג מגדרי מאוזן, אולי להט״ב, ולא פופולרי מדי או קונטרוברסלי מדי, זה עיתון חג פה, ומדע בדיוני לא ייכנס לסלון שלנו. וצריך שיהיה נגיש מספיק כדי שאנשים ירגישו טוב עם עצמם, אבל גם קצת מעצבן כדי לספק נושאים לשיחה (״הנסיך הקטן?!?״). 

אבל גם זו לא הנקודה. אפשר להתווכח ימים ושבועות על ספר שנכנס שלא בצדק לרשימה מול כזה שנעשה לו עוול ונותר מאחור. זה יהיה כיף. וצריכים להיות סוכני תרבות, ואיזשהו קונצנזוס על איכות ויצירות מופת וכל הג׳אז הזה. אבל מה שהופך את הרשימות האלה לעקרות בשבילי הוא שבסופו של דבר היחסים שלי עם יצירות אמנות בכלל וספרים בפרט, דומים לקשרים שיש לי עם בני אדם. 

את ״עפיפונים״ קראתי כי בחורה שהוקסמתי ממנה המליצה עליו. מישהי אחרת קנתה לי את ״אלה תולדות״ וקראתי שני עמודים, לא תפס, הנחתי אותו על המדף וחזרתי אליו משום מה שלוש שנים אחר כך כדי לגלות את אחד הספרים הכי טובים שקראתי. שניהם יכולים להרגיש בבית ברשימות נוסח זו של ויינט, אבל מה עם אסימוב, שגרם לי להרגיש כאילו גיליתי עולם חדש, או סנואו קראש של ניל סטיבנסון, שגרם לי לחזור לקרוא מדע בדיוני שנים אחרי?

את הארי פוטר קראתי כדי להבין מה קסם כל כך לנגה, וכשהייתי בספר השביעי היא אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, והבנתי למה היא מתכוונת ברגע שקראתי אותו. האם זה מצדיק מקום ברשימה בעיתון? לא. מקום בפנתיאון האישי שלי? הו כן.

רוצה לומר שספרים תופסים אותי בנקודות בחיים, מתכתבים עם פרידות ואובדן, עם הקשר שלי עם הילדים, עם שינויים ותובנות. זה מאוד נחמד שספר יושב לו לבטח בצמרת רשימת הספרים הכי טובים/חשובים/מעצבים אבל יכול להיות שעכשיו, בנקודה הזו בדיוק, הוא לא יבוא לי טוב, וייאלץ לחזור למשאיל או לשבת על המדף עד שיגיע זמנו. אם יגיע. ומנגד ספר אחר, בינוני אך מבדר, יכול לגעת פתאום באופן לא צפוי בנקודה רגישה ולהשאיר בי זיכרון וחותם לנצח.  

אה, וקראתי 33 מתוך ה-100, מרים כיף לעצמי. 

נכנסתי שלא בטובתי לוויכוח עם מכחיש חיסונים בטוויטר. לזכותי ייאמר שזה היה קצר, אבל כאן נגמרת שורת הזכות. זה אידיוטי להיכנס למריבות רשת, "אל תאכיל את הטרול", הוא אולי הדיבר הראשון של עידן האינטרנט. פעם נכנסתי לוויכוח פוליטי כי ישבתי במכונית חונה מחכה לתינוקת שתתעורר והשתעממתי עד מוות, אבל הפעם לא היה לי אפילו את התירץ הקלוש הזה.

אני מניח שמה שלחץ לי על הכפתור היה השילוב של זחיחות וחוסר מודעות. הציוץ שהתחיל את הכול היה משהו בנוסח "בזכות שלוש זריקות תקבלו עליונות מוסרית וצדקנות עצמית". נניח רגע לעילגות – הרי ברור שמדובר במקרה קלאסי של הפוסל במומו פוסל, אדם שמביט מלמעלה על מה שהוא רואה כעדר מתחסנים ומתנשא להנאתו. עשיתי את הטעות והגבתי, ואחרי חילופי דברים קצרים ניתקתי מגע. 

אבל נותרתי סקרן. רוב האנשים סביבי – בעולם האמיתי והוירטואלי – דומים לי בסך הכול, כולנו לכודים איש איש בבועתו. רציתי לנסות ולהבין קצת את צורת המחשבה של אדם שכל כך רחוק ממני בדיעות ובתפיסה, ואולי גם לפענח איך מתעלמים מהררי המידע שכבר נאגר על המגיפה, ונצמדים לתיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות – ולמה.

נכנסתי לפרופיל של האיש והתחלתי לקרוא. הוא היה עקבי – רוב הציוצים שלו עסקו בקורונה מאותה זווית ספקנית-אינדיבידואלית. מצאתי שם פיסות מידע נטולות הקשר ועומק כמו סרטונים קצרים מהפגנות, כמה שניות מראיונות טלוויזיוניים וצילומי מסך של כותרות. שוטרים מכים מפגינים נגד סגרים וחיסונים, אמירה בודדה של רופא לגבי תופעות לוואי של החיסונים ועוד. כל פיסת מידע כזו מגיעה ללא הקשר או לינק לראיון המלא, הכול ערוך ומוגש באופן מגמתי ומדויק. 

היו גם לינקים לכתבות ומאמרים. רובם ככולם מאתרים אנונימיים למדי, אלא אם מדובר באייטם שהצייצן רוצה לתקוף, כמו כתבה על סגר בויינט. כניסה לאתרים מגלה לא פעם פער לא קטן בין הכותרת, שזכתה להבלטה בציוץ, לתוכן עצמו, ובטח שאין ניסיון להעמיק ולבדוק. יש גם כמובן אזכורים והשוואות לגרמניה הנאצית, ואזהרות מהשלטון הטוטאליטרי שבדרך בחסות הקורונה.

הדבר הבולט ביותר בחשבון הוא מה שאין בו. לא תמצאו בו לינקים לאתר של ה-FDA ולנתונים ולמידע שם, לא למחקר של קופת חולים כללית על תופעות הלוואי וכו', לא לנתונים מגופי חדשות גדולים על אחוז הלא מחוסנים שמאכלסים מיטות בבתי החולים. התעלמות מוחלטת מכל דעה ממסדית, אלא אם אפשר לחלץ ממנה בדל של ספק.

והשאלה שמטרידה אותי היא למה בעצם ללקט בפינצטה רק את המידע שמזין את הפקפוק וההתנגדות? למה להקשיב למומחים ולהדגיש את התואר והניסיון שלהם ("פרופסור מאוקספורד!") כשזה מתאים, ולהתעלם מהרוב המכריע של אנשי הרפואה והמדע כשלא? אני חושב שהתשובה טמונה באחד הציוצים בחשבון שמצהיר בעליצות ש"if you're reading this you're part of the resistance". כי כמו עם הנאצים, כולם רוצים להיות ברזיסטנס. 

אף אחד לא רוצה להרגיש חלק מעדר, חסר שליטה, מאוים על ידי מגיפה חסרת פנים. הנראטיב שמציעים מתנגדי החיסונים סקסי ומושך בהרבה – אנטי ממסדי, הרואי, אינדיבידואליסטי. הכול קונספירציה, הכוח בידיים שלך, רק קום ותילחם. מצאתי את עצמי מתפתה, כמה נוח היה להאמין שיש מוצא אינסטנט מהשגרה המדכדכת של בדיקות ומסיכות ובידודים.

אבל העובדות נמצאות שם, מביטות בי במבט מאשים. לא נותר אלא לחסום עוד מכחיש חיסונים שבטוח שההיגיון הפרטי והנבער שלו מנצח את המדע, לוותר על הצורך בשליטה ולקוות לימים שפויים יותר. להתחסן, להיבדק, ולתת למדע לעשות את שלו. למרות מאמצי הפייק רזיסטנס.