״הכאב והפחד יושבים באותו מקום במוח. צריך לדעת להפריד״. ברור, הכי פשוט. 

הרגשתי רע השבוע, איפשהו בין וירוס בטן סטנדרטי למוות ממשמש ובא, אז התקשרתי לחברתי האחות, סמכות עליונה בענייני רפואה, כאב והחיים עצמם, כדי שתרגיע אותי. התפקיד שלה במקרים כאלה הוא לשאול שאלות פולשניות במידה, ולהבהיר לי בסאבטקסט שאני היסטרי לגמרי וסביר שאשרוד. זה עובד מצוין.

 זו לא פעם ראשונה שבה אנחנו מנהלים שיחה כזו. כשתומר סבל מפציעה בברך שהפחידה אותי עד כדי ריצה למיון דיברנו על זה לא מעט. במקרים כאלה, היא אמרה, דווקא נערים בריאים וספורטיביים מגיבים פחות טוב. הם לא רגילים להיות מוגבלים בתנועה, וכאב חד ופציעה קשה מעוררים חרדה, שמתגוררת בדיוק באותה שכונה במוח, שכנים מודאגים שמתערבים ברגע הלא נכון. הפער בין השליטה והעצמאות היומיומית לאובדן הפתאומי שלהם גדול מדי.

כנראה שזה נכון גם לגביי, איש בריא בדרך כלל וספק היפוכונדר בהתהוות. יותר מדי אירועים בשנים האחרונות הפכו את המוות לנוכח, והדאגות בהתאם. עכשיו נותר רק להפריד. להתמודד עם הכאב, להוציא את הפחד מהאירוע.

זה נכון לגוף ולנפש הפרטיים שלי, זה נכון גם למקום שבו אני חי. והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שמאז השבעה באוקטובר יותר מדי אנשים בתפקידי מפתח פועלים מתוך חרדה, ממקומות לא רציונליים, בלי להפריד, בלי להסתכל קדימה. 

העתיד של הילדים שלי מופקד בידי אנשים שיותר מדי זמן הרגישו טוב, בשליטה, כמו חבורת אתלטים שחצנים בסרט תיכון אמריקאי שמאבדים את זה ברגע שהעלילה מסתבכת. גברים מיליטריסטים מבוגרים שהתבסמו בססמאות "החמאס מורתע" משמע לנו יש יותר גדול, ופתאום נאלצים להתמודד עם מכה שמערערת את תפיסת המציאות שלהם מהיסוד.

וזה מובן וסביר, אבל אם אפשר רגע לעצור את ההרג, את הפיכת עזה למגרש חנייה, את הססמאות החלולות והאיומים הנבובים. ולהפריד את הכאב מצלליות הפחד שסובבות אותו, את האבל על מה שקרה מהניסיון לעצב את מה שיקרה, זה יהיה מעולה. ומרגיע. בני אדם יכולים להרשות לעצמם חרדות וקצת התפרקות פה ושם, מדינות פחות. צריך להיות פה גם מחר, אחרי כל זה, והייתי רוצה להאמין שהאנשים שאוחזים בהגה מסוגלים להביא אותי לשם. כרגע אני בספק.