אני שונא לחכות. לא במובן הבסיסי של המילה: מה שמוציא אותי מאיזון הוא כשההמתנה מאבדת צורה וקווי מתאר, כשהיא הופכת ללימבו. אני יכול לחכות בסבלנות לטיסה שתמריא או הופעה שתתחיל. אני יודע מה יקרה ומתי, בערך. קל. קחו ממני את הוודאות הזו ואני מאבד את הצפון. חוסר השליטה מוציא אותי מדעתי.

ב״התיקונים״ של ג׳ונתן פרנזן יש סצינה שבה אחד מילדי המשפחה שסביבה מתרחשת עלילת הספר נענש ונשאר לשבת ליד שולחן האוכל. הוא לא יכול לקום עד שיגמור עד הביס האחרון ממאכל שהוא מתעב. הוא יושב שם שעות, ופרנזן כותב (בתרגום חופשי) ש״כאילו מגע ממושך וישיר מדי עם תנועת הזמן הגולמי יכול לצלק את העצבים לצמיתות, כמו בהייה בשמש״. קראתי והזדהיתי לחלוטין. 

אני מניח שזה שילוב של אופי ונסיבות. קל לתלות את הצורך בוודאות בילדות שהאירוע המכונן בה היה אבא שלא חזר. התגובה לאנשים שנעלמים לפתע יכולה להיות אחת משתיים: קבלה של החיים כמופע כאוס מתגלגל, או ניסיון להשיג שליטה והגדרות בכל מחיר. האופי שלי מכתיב את אופציה ב׳. תגידו לי מה ומתי, אל תשאירו אותי באוויר. 

יש אנשים שמוותרים על הצורך הזה, שפורחים דווקא במצבי עמימות. בסופו של דבר שתי האפשרויות הן צורת התמודדות שונה עם אותה סריטה, ודרך להשיג שליטה בחיים, אבל בוויתור יש יותר כוח. אם הייתי מצליח לקבל את העובדה שהחיים כאוטיים במהותם, היה לי מן הסתם קל יותר. הצורך לקבל כל הזמן אישורים, התחייבות, דדליינים, מתיש ונדון לכישלון. אפשר לקבוע ולתכנן ולדבר עד מחר, ואז החיים מורידים לך סטירה קטנה בלי שתראה אותה מגיעה. 

אני מוצא את עצמי מאבד את גבולות הזמן ברגעים האלה. ההווה הוא נצח, ההמתנה שיכולה להימשך דקות, שעות או ימים הופכת בלתי נסבלת, עינוי של ממש. וזה מוציא ממני את הרע ביותר. תסכול, כעס חסר צידוק על האובייקט שלו אני ממתין, חוסר פרופורציות. אובדן שליטה הוא לא מחזה יפה. 

וכל מה שנשאר הוא לנסות ולזכור בכוח, כמו טייס בוורטיגו שמתמקד בלוח המחוונים, שלכל דבר, אבל כל דבר, יש התחלה, אמצע וסוף. תחושת ההווה כנצח היא שקר גס, תחבולה זדונית. הסוף יגיע, תשחרר. פעם העפתי מבט על השעון באמצע קרב אימון באיגרוף, ומייד חטפתי וננזפתי על ידי הפרטנר שלי. אין מה להסתכל בשעון, צריך להמשיך להתאגרף עד הצלצול, ולסמוך על זה שהוא יגיע, ולא משנה כמה אני עייף, ולא משנה שהזמן לכאורה לא זז. לקבל את ההמתנה, על הכאב והמצוקה שבה, ולהאמין.

קשה לקום בבוקר, כל בוקר, מאז השבעה באוקטובר. אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה ומרגיש כאילו צמד משקולות קטנות הוצמדו לי לנשמה. וזה חשוב לקום. 

קלישאת איגרוף אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה מופל לקרשים, אתה מפסיד כשאתה לא קם בחזרה. כמו רוב הקלישאות היא גם נכונה וגם דרמה קווין מעצבנת. מוחמד עלי, האיש שלו היא מיוחסת, הוא דוגמה למישהו שאילו נשאר מדי פעם לשכב בזירה במקום לקום, אולי היה מזדקן קצת יותר בנחת. לא תמיד קל לקום. אולי לפעמים לנצח בקרב פירושו להפסיד במערכה? 

קשה לקום כי העתיד נמדד עכשיו בשעות וימים, אין אופק של ממש. אין מה לתכנן, וגם אם היה, למי יש מצב רוח וחשק. זה ורטיגו של הנפש. אין למעלה ואין למטה, ואין כיוון ואין עתיד ברור. החייים הרגילים, השגרה המבורכת, נעצרו. חטופים ונרצחים ומלחמה מכאן, אנטישמיות וחו״ל שהפך באחת לזר ומאיים משם, ותחושת מחנק והדים של גטו וכל מה שנשאר הוא להתמודד עם היום יום. אם לצטט את אביגדור ליברמן, עוד איש מסוכן במיוחד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

ניסיתי למצוא עוגנים. לקבוע עם חבר לעוד יומיים, להחליט לראות סרט חדש שהגיע לנטפליקס, ללכת למסעדה. קצת אסקפיזם, קצת להניע את גלגלי הכלכלה וכל זה. זה רק מחדד את האלמנט ההזוי של התקופה, כאילו עברנו כולנו דרך שער בלתי נראה אל מציאות חלופית דומה להפליא ושונה להחריד. אותם ברים ואותם רחובות אבל עם מרחבים מוגנים ואנשים חמושים. אסקפיזם מדכדך ונדון לכישלון. 

כמו טייס שנקלע לורטיגו, כל שנותר הוא לטוס לפי המכשירים. ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתמודד ולתפקד, ולדעת שיהיה יום שאחרי, גם אם אין לו סימן באופק. וכשהוא יגיע כדאי שתהיה לי עבודה, ומשהו נקי ללבוש, ובית מסודר למחצה וילדים מתפקדים. 

ואולי לזה התכוון מוחמד עלי בלקום מהקרשים, גם אם כרגע כל העולם מסתובב ולא ברור מה מחכה לך כשתזדקף. לא נותר אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה בסדר, לעמוד על הרגליים, לשמור פנים ולקוות, איכשהו, לטוב. 

התעוררתי מחלום מטריד והחדר לא הפסיק להסתובב. שכבתי במיטה, מחכה שהעולם ינוח, נושם לאט, מנסה לעכב את התקף החרדה ולהשתלט על הבחילה שאיימה להציף אותי. החדר האט, ואז נעצר. התיישבתי. החדר, בתגובה, הסתובב שוב, כאילו כדי להראות שהוא יכול. הבנתי את הרמז והפסקתי לזוז. 

חשבתי על חברה טובה שלקתה בוורטיגו, ועברה ימים של סחרחורות והקאות וכיף, ותהיתי אם זה מה שמצפה לי. אחר כך לקחתי את זה צעד קדימה וחשבתי, כמו בכל פעם שמשהו לא תקין, אם זו נקודת האל חזור. אם המובן מאליו של אתמול – סתם לקום מהמיטה, להכין קפה ולהתחיל את היום – יהיה מושא הערגה של מחר. אם הבוקר הדואב במפתיע הזה הוא התפנית משגרה יומיומית לדרמה רפואית מלחיצה בואכה סופנית.

אחר כך חשבתי על העובדה שאני לבד בבית, ומה יקרה אם אתעלף, או אמות, למרות שאת פנטזיית הגופה שמתגלה רק ימים אחרי הייתי צריך לאפסן, אחד הצאצאים היה מוצא אותי עוד באותו יום. ואז קמתי והכנתי קפה בכל זאת – אקט חתרני של ניסיון לנורמליזציה, אם אתעלם מהמצב אולי הוא יתעלם חזרה. זה לא עבד, עברתי לתה ותוגה קיומית.

את שאר הבוקר ביליתי בסחרחורות ובחילות, ואת היום בשילוב של חולשה כללית ורחמים עצמיים במידה. נחמד ששרדתי לספר אבל יש משהו מטריד בפוטנציאל הסופני של כל צינון ומיחוש. אני קורא עכשיו את ״מולכו״ של א.ב. יהושע המנוח. מולכו, אלמן טרי שאשתו נפטרה מסרטן, מנהל התחלת רומן מהוססת עם עמיתה לעבודה. כשזו מרגישה לא טוב הוא מופתע מחוסר העמידות שלה לסבל וכאב, ומנגד עסוק כל הזמן בבדיקה עצמית, חרד מ״המחלה״ שיתגלה שמקננת בו, מנהל יחסי משיכה-דחייה עם המוות ובעיקר עם הדרך אליו. נוח לו הרבה יותר בעמדת המטפל, הוא כבר בקיא ומכיר את הארץ הזו, הלא ידועה לסתם אנשים בריאים. 

בכל פעם שאני חש ברע אני מקבל איתות מהארץ הזו, מבזק חדשות מחזית אפשרית. אני יושב בבית, בעיר סואנת וידידותית, ופתאום מתגנבת לה שמועה על מלחמה, שהיום היא רחוקה ומחר יכולה להתדפק על דלתי. והבעיה היא שאני כבר מכיר סיפורים משם, מהאפילה. זה גם הגיל, וגם ההיסטוריה המשפחתית המסוימת שלי. אני יודע שמדי פעם המיחוש המטריד לא חולף, שלפעמים זו באמת נקודת האל חזור. 

לא הפעם מן הסתם, ברור שלא. כמה שעות אחרי כבר צריך להכין צהריים לילדה, ולקפוץ לקנות כמה דברים ומחר יש את הדבר ההוא ואין זמן להרגיש רע מדי, והצל נסוג לאחור, ממתין להזדמנות הבאה.