לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.

"אני לא רואה כלום, הכול חשוך. רואים אותי?" ישבתי עם תומר במרפסת ואכלנו צהריים ביחד, בזמן שהמורה לאזרחות ניסתה לפצח ללא הצלחה את תעלומת הגדרות הזום. התלמידים ניסו לעזור לה, "תיכנסי לסטינגס ותפעילי את המצלמה."היא ניסתה. "איפה המצלמה פה? רואים אותי?"

זו היתה מטאפורה יפה שהלמה שיעור אזרחות בישראל 2020, זו היתה דוגמה לאזלת היד הכללית, ולהזנחה הספציפית של הילדים שלי בכל מה שקשור למערכת החינוך. אין לי טענות למורה, אני מניח שאף אחד לא העביר לה קורס מזורז בתפעול הזום. היא עושה כמיטב יכולתה, מנסה לשחות במים הקרים והעמוקים אליהם הושלכה על ידי המערכת. "יהיה מבחן," היא הודיעה לתלמידים, וכשכמה קולות מתבגרים נהמו עליה שמה פתאום מבחן, ואיך זה יקרה, היא ענתה בכנות "לא יודעת, נחשוב על משהו." כנראה שאף אחד לא טרח לחשוב עד עכשיו. 

תומר והחברים שלו מגיעים ממרכז תל אביב, על כל המשתמע מכך. הם והמורים שלהם נהנים ממעמד סוציו-אקונומי סביר ומעלה, ואוריינות טכנולוגית מעל הממוצע, וגם הם מתחרפנים. אין לי מושג מה אמורים לעשות אנשים בלי מספיק מחשבים, בלי מספיק מקום בבית, בלי כלים בסיסיים להתמודד עם התקופה הזו. 

ואני חושד שגם למשרד החינוך אין. שבמרץ או אפריל לא היה שם אף אחד שחילק אנשים לצוותים ושלח אותם להכין שיעורי בית: לבדוק את כל החלופות, לא רק את זום. לבחון מה עובד טוב יותר בחיבור אינטרנט איטי, להכין תוכנית למשימות ביתיות למי שמתקשה ללמוד מרחוק או חסר את התשתיות הבסיסיות, לעבוד עם משרד הבריאות על הנחיות ללימוד בקבוצות בחוץ, ועוד כל מיני דברים בסיסיים לגמרי בעולם הדמיוני שבו קיים משרד חינוך מתפקד. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי מנהל פרויקטים ומישהו היה מבקש ממני להכין תוכנית ללימוד בימי קורונה, בזמן סגר, ביציאה ממנו. אבל מישהו צריך לבקש, לרצות.

צייצן שאני עוקב אחריו צייץ בטוויטר שהוא ואשתו החליטו לראות סרט בערב, ולכן נכנסו מראש ל-VOD כדי לבדוק מה יש, ובכך השקיעו יותר מחשבה ותכנון משהשקיע משרד החינוך ביציאה מהסגר. זה מצחיק, אבל את המחיר משלמים הילדים שלי, שמתחרפנים משיטת הלימוד הלא יעילה הזו, וסובלים מהריחוק החברתי והיעדר המפגשים פנים אל פנים, כי להתפלל בחוץ מותר, ולרוץ בקבוצה גם, אבל לשבת עם כמה תלמידים ומורה על הדשא אסור, או לפחות היה עד לפני רגע. והאטימות הזו מעוררת בי זעם, זה עוד פן אחד בהתנהלות של הנהגה שכולה אין אונות ואדישות, שעושה לילדים שלי נזק, מי יודע לאיזה טווח. 

יש חוזה ברור בין משרדי הממשלה השונים ובין נבחרי העם להמונים שבחרו בהם. הוא מופר שוב ושוב בתקופה האיומה הזו, ובמקרה של משרד החינוך זה מכעיס במיוחד כי לכאורה הפוליטיקה לא היתה אמורה להזדחל פנימה במקרה הזה, אפשר היה לחשוב על פתרונות מקצועיים מבוססי נתונים בלי לעצבן אף מגזר. ולא ללכת על דוקטרינת "גבעת חלפון" של בואו נעשה בדיוק מה שעשינו בפעם הקודמת, כי למה לא. יש המון פתרונות יצירתיים למצב הנוכחי, מישהו אי שם במנגנון המסואב מעל למורה האומללה לאזרחות צריך להתחיל לחשוב על כאלה. עדיף לפני הסגר השלישי. 

כרגע התחושה שלי היא של נטישה. המורה והתלמיד יושבים משני צידי הזום לבד. מי שאמור לספק להם תמיכה ותשתית נמלט מזמן, הזום פתוח כדי לסמן וי, כדי שכשיצוצו השאלות אפשר יהיה לטעון שהנה, התקיימו לימודים. בכל מה שקשור למנהיגות, חשיבה יצירתית והתמודדות, הציון של המערכת הוא נכשל.