מירי רגב ביקשה, וכניסת המפגינים מקרב הפליטים/מסתננים לכנסת נמנעה. שלא יעשו פרובוקציות. 

יש ביטוי אמריקאי מוצלח שהולך בערך ככה – דמוקרט היא רפובליקאי שטרם נשדד. הלעג ליפי הנפש הסמולנים ברור: חכו חכו שתחטפו מכות מאיזה ני.. סליחה, אפרו-אמריקאי, שגם ייקח לכם את הארנק, ואולי את האישה, ואז נראה כמה שווה המצפון שלכם באמת.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. הימין הלאומני מתלהם מז'אנר הגברת רגב חי על פחד. הוא מורכב מאנשים מפוחדים. הם מפחדים משינוי, הם מפחדים מכל מה שנראה זר ואחר. והם מפחדים ממורכבות. כי אם תתחיל להתעסק בכל מה שהוא לא שחור לבן, העולם יהפוך למסובך הרבה יותר.

אם הפליטים ייכנסו לכנסת, ויקבלו פנים ושם ואישיות, במקום להיות מין המון שחור עור ואנונימי, זו תהיה קטסטרופה. כמו שיודע כל צופה ותיק של סרטי רוצחים סדרתיים, הדבר הכי נכון מבחינת קרבן פוטנציאלי הוא להפוך למישהו עם שם ועבר, במקום לעוד עובדה סטטיסטית בדרך לשחיטה. אם הזרים יצליחו להפוך לפנים ושמות, ולא רק מספרים, תהיה בעיה פשוט להיפטר מהם וחסל.

אם הממשלה תכיר בכך שיש כאן שלל מקרים שצריך לבדוק לגופם, ושאת חלקם צריך להשאיר כאן ולמצוא להם פתרון, זה יצריך ממנה לתכנן ולממן פתרון כזה. מורכב, עדין, מסובך. להפסיק עם הססמאות, ולהתחיל לעבוד. לא עבור טייקונים וקבוצות כוח, אלא עבור מגזר חלש. זה אפילו יחייב פתרון לבעיה שנוצרה בדרום תל אביב – באשמת הממשלה, לא באשמת בג"ץ או הפליטים.

זה משהו שהימין הרגבי לא רוצה. הוא לא רוצה להכיר בשלל אפשרויות של משפחה, לא רק אבא-אמא וילדים. הוא לא רוצה להתעסק עם פליטים. הוא לא רוצה להבין את הפלשתינים. כי אמפתיה תעלה ביוקר, ותצריך ויתורים, והבנה, ותקציבים. לא מהסוג שהולך לצבא. והיא בעיקר תצריך חשיבה בוגרת, מורכבת, לא בשחור לבן. וכל זה לא מייצר ססמאות וגורף קולות כאן ועכשיו. זו עבודה כפוית טובה לטווח ארוך. למי יש כוח לזה.

כבר כתבו את זה אחרים: מפתיע כל פעם לגלות כמה כל לוחמי ולוחמות הימין מפחדים. כל הסדר פשרה הוא התאבדות, כל ויתור הוא איום. כאילו האימפריה הצבאית של המזרח התיכון היא עלה נידף. שיתבגרו.