בערב האחרון היה קריר מספיק כדי ללבוש את הז׳קט החביב עלי לארוחת הפרידה ממקסיקו סיטי. כבר הייתי מאורגן ומוכן לרדת ללובי ולצאת למסעדה, הושטתי יד לז׳קט, ואז הבחנתי, כאילו בפעם הראשונה, בפאץ׳ על הכתף השמאלית.

קניתי אותו כמה שנים קודם לכן, בעידודה הנמרץ של נגה, בניו יורק. יפה ויקר, שחור, לוגו של נאס״א על הגב, ודגל ארצות הברית תפור על הכתף. אותה ארצות הברית שבעידן טראמפ עסוקה בסכסוכי גבול ושמות מפרצים במפה עם מקסיקו, שבה אני נמצא כרגע. השארתי את הז׳קט במלון.

ברור שלא לבשנו שום דבר בעל סממנים ישראליים כשטיילנו בעיר, ובמוניות העדפנו לדבר באנגלית, בשלל מבטאים. אחד מהשותפים למסע סיפר שנהג האובר שאל אותו מהיכן הוא, ואחרי שענה ״ישראל״ קיבל הרצאה על זה שביבי רוצח וכל הג׳אז הזה. אנחנו? אנחנו ממלטה, או טרינידד וטובאגו, או אולי אגרבה?

וכך הסתובבנו בעיר נטולי סממני זהות, מנסים להיטמע, לשמור על עמימות. כן אנחנו נראים כמו תיירים, נראים מערביים, אבל מאיפה בדיוק? אין לכם סיכוי לדעת, מקסיקנים חביבים אך עוכרי ישראל בפוטנציה. העובדה שהחבורה שלנו כללה ישראלים, אמריקאי וארגנטינאית אחת רק הוסיפה למסתורין שהעדפנו לשדר. סוג של תושבי כפר גלובלי לובשי ג׳ינס, בלי שיוך לאומי ברור כזה או אחר. 

יש משהו לא נעים בניסיון להסוות זהות. אף פעם לא הצלחתי לתחזק פרופיל פייק ברשתות החברתיות, ליצור דמות ולכתוב בשם בדוי. יש לי איזה צורך בהחצנה, בהוספת חתימת השם האמיתי לטקסט. הצורך להתחבא תחת מעטה גלובלי באמצע מקסיקו סיטי עורר בי התנגדות. הייתי צריך להתאמץ לכבד את בקשת השותפים למסע ולעצור את עצמי מלענות בעברית תוך כדי נסיעה במונית, דווקא, להכעיס. 

ובסופו של דבר תהיתי לכמה נהגי אובר באמת אכפת מאיפה הגענו. הם עסוקים בלעשות מספיק כסף כדי לחיות, בלקבל ציון טוב באפליקציה, במחשבות על הפסקת הסיגריה או השירותים הבאה, על הילדים, על בת/בן זוג. הם מביטים קדימה אל הכביש, מנסים להימנע מהמהמורות שאיש לא טורח לתקן, מרוכבי אופנוע פזיזים, מתיירים, כמונו, שחוצים באדום. ספק אם למישהו מהם יש זמן להתעניין בפאץ׳ עם דגל ארה״ב על הכתף שלי, או בעובדה שאני מתגורר בשטח הכבוש של לב תל אביב. הכול היבריס ופרנויה של אנשים ממדינה קטנה ורעשנית. אולי הייתי צריך ללבוש את הז׳קט בכל זאת.