הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

הציוץ הכי משעשע שראיתי ביום אתמול המדכדך למדי: איטס מיי נכבה אנד אייל קריי איף איי וואנט טו.

אני מניח שזו התעוררות מאוחרת שלי, אבל בחודשים האחרונים אני שם לב לשינוי דרמטי בהרגלי צריכת החדשות שלי. אני עובד על המחשב כשכמה חלונות דפדפן פתוחים ברקע בו-זמנית. ביניהם טוויטר ופייסבוק. זה לא חדש. מה שכן חדש, הוא ההסתמכות ההולכת וגדלה על שני האחרונים כמקורות מידע וחדשות.

זה לא קרה ביום אחד. אבל אחרי ששוב ושוב גיליתי שצמד הרשתות החברתיות משיג את כלבי השמירה מהדור הישן, התחלתי, באופן לא מודע, להעדיף אותם. אבל לא רק בזכות מהירות העדכון. טוויטר, בעיקר מספק לי חדשות, בידור ומציצנות לשמה (חייבים לעקוב אחרי ג'ודי ניר מוזס, מעניינת הרבה יותר מדנה ספקטור ובח"ל). כל החבילה במקום אחד.

תגידו שגם ויינט עושה את זה? אז תגידו. אבל בויינט יש תמהיל נוקשה שקבע עורך שחייב לאזן תכנים לקהל של מאות אלפים. כשאני מעיף מבט על קוביית חדשות הבידור והתרבות, אני מוצא במקרה הטוב אייטם או שניים שמדברים אלי. בטוויטר אני עוקב אחרי אנשים ואתרים שמעניינים אותי ו/או שאני סומך עליהם ועל טעמם. אחוזי הפגיעה שם הרבה יותר טובים. ומכיוון שטוויטר גם מהיר יותר, ולא רק מדויק יותר, אין סיבה לנטוש אותו.

וכך למדתי על גזר הדין של קצב מהטויטר של הניו יורק טיימס דווקא, על רעידת האדמה ביפאן מהפייסבוק של זוגתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו (שורת הסטטוס המשובחת שלה: i feel the earth move under my feet), ועל ההחלקה המונומנטלית של קרן פלס בטקס יום העצמאות מכל אמצעי תקשורת אפשרי.

וכך גם אתמול. טוויטר השיג את ויינט בדיווח על פיגוע הדריסה (הטוויטר של הארץ, נדמה לי). גם בעדכון על הסורים על הגדרות. וכמובן – בעדכון המדהים של ג'ודי, על הלפטופ שהחביאה מבתה כעונש, שכחה איפה החביאה, ואיתרה רק אחרי 10 ימים. חדשות במיטבן.