כשנסעתי לטיול הגדול אחרי הצבא ידעתי בעיקר שאני רוצה לנסוע למקום אחר – במובן של שונה לחלוטין מזה שאני נמצא בו. אני מניח שזו היתה תגובת נגד למדים, לתחושת המכבש שמשטח אותך לחלק מעיסה כללית אחת, לשגרה על סטרואידים. 

נזכרתי בתחושה הזו כשצעדנו בערב בטוקיו, ומולנו עבר איש בבגדי ריצה עם מסיכת אריה על הפנים, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. זו תחושה שמלווה אותי כל רגע בטוקיו, מפגש עם ציוויליזציה זרה, חייזרית. דומה מאוד אבל שונה לגמרי. 

יש משהו מתעתע בנסיעות לחו'ל אני רוצה להתרחק מהמוכר, לנשום אוויר אחר, ואז נוחת בבירות אירופאיות ומרגיש בבית העירוני שלי, כי הכל קצת דומה. יש איזשהו מתח בין הרצון לגלות ולחוות הרפתקאות לבין הצורך בביטחון, המוכר והידוע. 

בטיול ההוא במזרח ברחתי למקומות אחרים ורחוקים ומצאתי את עצמי רוב הזמן עם ישראלים, מתבונן מבחוץ על עולם מוזר. ההבדל המרכזי בין יפן למזרח של אחרי הצבא – תאילנד, נפאל, הודו – הוא ששם הרגשתי זר, אבל מביט על אנשי מדינת עולם שלישי מהצד וקצת מלמעלה. 

ביפן הזווית שונה. טוקיו מרגישה כמו עיר מהעתיד, חכמה ויעילה יותר. החל מהתחבורה הציבורית המדויקת ועד לאסלות חכמות עם לוח מחוונים שלא היה מבייש חללית של נאס"א. הפעם אני זה שמגיע ממדינה מתקדמת פחות, מבורדקת יותר. 

אני מסתובב בטוקיו ומרגיש בה זר באמת, אולי בפעם הראשונה. וזה נפלא. 

הצעה מהפכנית שתשנה את חייהם של הטסים-טסות ותזניק את חברות התעופה קדימה: בבואנו לבחור מקום במטוס, נמלא שאלון העדפות קצר – ספרים אהובים, עמדה פוליטית, יחס לסמים קלים וסקס קשה וכיו"ב. מחוויה אנונימית מתסכלת יהפוך תהליך ההושבה במטוס לפלטפורמה לשידוכים, שותפויות עסקיות, חברויות חדשות או חידוש קשרים עם מכרים שהתפוגגו במהלך השנים. קהילה של ממריאות ונוחתים שטומנת בחובה אין ספור קשרים פוטנציאליים. חברו את זה לתוכנית נקודות הנוסע המתמיד שלכם ויש לנו כאן פוטנציאל מטורף. אין בעד מה.

את הרעיון המסעיר הזה הגיתי בנסיעת העבודה האחרונה שלי. עליתי למטוס, התיישבתי, והבטתי במושב הריק שלידי. המטוס התמלא בהדרגה ואני ישבתי דרוך, ממתין לראות עם מי אחלוק קרבה אינטימית, כמעט גוף אל גוף, בעשר השעות הקרובות. אותה ציפייה מוכרת שמתחלפת באכזבה הבלתי נמנעת של חיכוך מרפקים עם זר בלתי אטרקטיבי ובעל תפיסה בעייתית של רעיון המרחב הפרטי וההיגיינה האישית. שוב ושוב אני מצפה לזרה מסתורית וחטובה שהגורל ואלי הצ'ק אין יושיבו לצדי, ולהרפתקאות הלוהטות שהיא תגרור אותי אליהן.

לא קורה.

אני לא אוהב לטוס לחו"ל.  יש משהו  כמעט אלים בחוויית הטיסה והפרש השעות. אני כבר צועד בין גורדי שחקים ומנהל שיחות עבודה באנגלית מהודקת אבל מתחת לפני השטח אני חש כאילו קרעו אותי באלימות מהמקום הטבעי שלי. ולוקח זמן לפצעים להגליד ולהפוך לצלקות. עד שהג'ט לג חולף והנפש נרגעת כבר צריך להמריא בחזרה.

כמה מהשותפים הפחות אטרקטיביים שיצא לי לפגוש:

• רוסי גדל גוף שבז לדאודורנט
• אמריקאי משופם שצפה באדיקות בפוקס ניוז
• אמריקאית יהודייה שהסבירה לי שאובמה רוצה לקחת לכולם את הנשק כי הוא מוסלמי וכמה חבל שלא הרשו לה לרכוש בארץ אם-16
• זוג טורקי שנרדם זה על כתפי זו ומנע ממני גישה לשירותים

השותפות שהייתי רוצה לחלוק איתן מושב:

• קת'לין טרנר כמו שהייתה ב"כחום הגוף"
• או להבדיל אלף אלפי הבדלות וכו' נגה רשף עם ויזה לארה"ב.

לא נשמע לי כמו בקשה מוגזמת. ומי השותף האידיאלי שלכם?

https://www.youtube.com/watch?v=hLhN__oEHaw