המילה החביבה עלי במלחמה הזו היא Resilience. אני כותב אותה באנגלית כי אני לא בטוח לגבי המקבילה העברית המדויקת. המילה הכי קרובה היא אולי עמידות. לא קשיחות, בטח לא חוסן. דברים קשוחים וחסונים נשברים, אפילו צ׳אק נוריס מת בסוף. 

המשמעות של Resilience לפי מילון קיימברידג׳ היא היכולת לחזור להיות שמח, מצליח וכו׳ אחרי חוויה רעה. משמעות נוספת היא היכולת של חומר לחזור לצורתו המקורית אחרי שמותחים או מועכים אותו. בשני המקרים זה מתאים יפה לחודש האחרון של ריצה למקלטים, תפקוד במינוס שעות שינה, ובאופן כללי חיים שמתנהלים בין ניסיונות יומיים להרוג אותי. 

חשבתי על כל זה תוך כדי קריאה של ציוצים ופוסטים ברשת, על כן חוסן לאומי או לא, שמאלנים בכיינים שלא אסירי תודה מספיק על טייסנו ומיירטנו הגיבורים וכל זה. בכל פעם שאני קורא על חוסן לאומי, בעיקר אם הדוברים הם נציגי השלטון, אני נתקף חשק להושיט יד ולבדוק אם לא כייסו אותי. אתם אומרים חוסן לאומי, אני שומע נוכלים שמנסים לגרום לי להיות אסיר תודה על מה שמגיע לי מלכתחילה, ועל הדרך גם לסתום לי את הפה כדי לא לשמוע ביקורת. 

לבקר זה חשוב. נחזור להגדרה המילונית: אם אני רוצה לחזור להיות שמח ומצליח אחרי אירוע נורא – נגיד, מלחמה – כדאי שאבין מה גרם לאירוע הזה ואיך יכולתי להתנהל במהלכו טוב יותר. לקחים, מסקנות, שיפורים לעתיד. המערכת לא רוצה שאתלונן. היא רוצה חוסן בנוסח ״כל הכבוד לצה״ל״, כותרות על עוד תקיפה מוצלחת ממש בלב טהראן, אחדות מזויפת ואפס ביקורת בונה. כיפת ברזל רועמת ואזרחים צייתנים שלא שואלים שאלות. אינני מעוניין. 

וכך אני שומר על עמידות בזמן מלחמה: אני יורד למקלט וממשיך לעבוד גם כשאני עייף מליל אזעקות. אני הולך לאימוני איגרוף, לבתי קפה, לברים, מסרב לתת ללחץ ולחרדה להכתיב את שגרת היומיום. ואני ביקורתי. כי גם זה משהו שאני עושה בשיגרה – מנסה לבחון, לבדוק, ללמוד ולהשתפר. ואני כועס. על זה שלשכנה הקשישה שלי אין מקלט בבניין וסיכוי להגיע למרחב מוגן כלשהו. על זה שאף אחד מהאנשים שמתיימרים להנהיג אותי לא חושב להתייצב מול התקשורת ולענות על שאלות, לספק תחזית, לתאם ציפיות, לקחת אחריות. אני לא מתכוון לנופף בדגל ולהצדיע. מעדיף להיות עמיד.