אנחנו לא מכירים את רוב האנשים שיושבים בזולה, אבל מרגישים בנוח. כולם מאותה קבוצת גיל, לכולם יש ילדים. יושבים ומדברים על בתי ספר וצבא של הצאצאים, על העבודה שלנו, ועל איך מתכוננים למסיבה שתתחיל עוד מעט, מה לוקחים, כמה ומתי.

הזולה ממוקמת בקצה הצפוני של קניון יפהפה, עשרים דקות ממצפה רמון. מסביב הולכת וקמה עיר קטנה. עוד ועוד מכוניות מקרטעות בדרך עפר אל המתחם, אנשים פורקים ציוד, מקימים אוהלים, מותחים צליות, מדליקים מדורות. המוזיקה לא מפסיקה, מהרגע שהגענו, עד למחרת כשנעזוב, קצב תובעני ובסים שנכנסים לי למחזור הדם, גם כשאני מצליח להירדם באוהל עמוק אל תוך הלילה.

הקניון נראה כמו תפאורה של מערבון, לגמרי חוצלארצי. יש תחושה של יציאה מהמציאות, אבל בבוקר לוקח אותנו אחד מהמארגנים לטיול קצר. דקה הליכה מאיזור המסיבה יש שטח אש ששימש את חיל האוויר. אנחנו שומעים את המוזיקה ויכולים לראות מרחוק אנשים מפזזים בזמן שאנחנו עוברים בין מכולות ישנות ששימשו מטרות, ורואים מכתשים קטנים ונפלי פצצות. פיס אנד לאב וריקודים זה נחמד, אבל אנחנו עדיין בשכונה הלא סימפתית שלנו, לא מצליחים לחמוק ממחשבות על המסיבה ההיא ליד קיבוץ רעים.

אבל בלילה רוקדים, והחושך מסתיר את המטרות והנפלים ועמודי החשמל הרחוקים. המוזיקה מעולה, והאסקפיזם מושלם. רוב הרוקדים הם בני עשרים ושלושים, אנחנו לגמרי מיעוט. נגה היתה מגלגלת עיניים על אבא שלה הפאתט שמתעקש לפזז. אולי היא צודקת, אבל זה לא אכפת לי. אחד מיושבי הזולה אמר: הילדים שלי כבר גדולים, עשיתי את שלי, עכשיו נשאר לי ליהנות.

אנחנו קורסים מוקדם מהמתוכנן, אבל מתעוררים איכשהו בדיוק בזמן לראות את הזריחה. השמש עולה ואנחנו שותים קפה על כיסאות מתקפלים ומניעים את הראש לפי הקצב, רוקדים בישיבה כיאה לגילנו. לא הייתי בטוח שאני רוצה להגיע לכאן, מה לי ולטבע ואוהלים. עכשיו אני לא רוצה לעזוב. זו בועה מתוקה מוקפת כלי משחית ומציאות קשה. רוקדים עוד קצת, מושכים את הזמן, מתקפלים ויוצאים לדרך חזרה מקניון הקסמים.

חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.