נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

זה היה סמסטר ארוך ועמוס לנגה, ובין הגשה להגשה איפה יש זמן לאבא שלך? אבל תם ונשלם וקבענו לצהריים בתל אביב, ואני מתרגש ומתגעגע, למפרע ובדיעבד.

כבר כמה שנים קיים ניגוד אינטרסים בסיסי בין הילדים שלי לביני: אני רוצה לדעת הכל על החיים שלהם, והייתי שמח לרשת אותם במצלמות ומיקרופונים. הם מעוניינים רוב הזמן למסור את מינימום המידע האפשרי. אני מבין את זה לגמרי, אבל זה לא ממעיט מהתסכול והערגה. אני מתגעגע אליהם גם כשאני איתם. 

חלק מזה הוא געגוע לגירסה הקטנה שלהם, זאת שכבר לא אפגוש. במקרה של נגה זה קשה במיוחד: יש ילדים שמשתנים פיזית מן הקצה לקצה בין ילדות לבגרות. נגה נראית אותו הדבר מגיל שלוש, כאילו רק מתחו והאריכו קצת. אם זה לא מספיק היא גרה בעיר אחרת עם החבר (המושלם!) שלה, וזו בסך הכל שעה נסיעה וגם מעבר להרי החושך. ויש לה חיים מלאים ואני מתאפק לא להציק וזה לא קל.

אבל הנה אנחנו במסעדה במרכז תל אביב, אז למה להתעסק במה שאין, ובזמן המוגבל שעומד לרשותנו, ובמה לשאול בלי להיות חודרני ומציק מדי, ומה לספר. והזמן עובר מהר מדי ואני מסתכל עליה בהערצה ומרגיש שלא הספקנו כלום, לא דיברנו על שום דבר. 

ורק בדרך הביתה, כשאני מגלגל את הדברים בראש, אני מבין שדיברנו על הורות, ועל חרדות קיומיות, ועל החיים עצמם, ושהיו שם עומק ומהות, שמרוב לחץ להספיק כמעט החמצתי בזמן אמת. שעם כל התסכול והחסר יש גם יסודות מוצקים ומשהו שבין שלל הטעויות והמשברים נבנה נכון.

בשלב מסוים בשיחה אני אומר לנגה משהו על תגובה לפוסט אחר. ״אני לא באמת קוראת אותם״, היא אומרת, ״אני רק מרפרפת לראות אם השם שלי מופיע״. רפרפת? קבלי את הפוסט הזה כמכתב אהבה וגאווה. מחכה לארוחת הצהריים הבאה.

החלק הכי קשה בקרב התרחש קצת יותר משבועיים לפניו. זה היה אמור להיות עוד אימון קשה, עם תשעה סיבובי קרב בסופו. בשלב הזה כבר הייתי אמור להיות רגיל ומוכן, אבל בסיבוב הרביעי הרגשתי שנגמר לי האוויר. אני לא מצליח לנשום, והפניקה מציפה אותי. איך אני ממשיך עכשיו? אי אפשר לעצור כי מתכוננים לקרב, ומה יחשבו עלי אם אשבר פתאום? המשכתי לסיבוב הבא, ולזה שאחריו, בטוח שבכל רגע אני קורס ומוותר, מנסה לנשום ולבלום את החרדה בו זמנית, ואיכשהו צלחתי את הסיבוב האחרון. 

והלכתי הביתה בתחושת כישלון קשה, ורק בבוקר הבנתי שלהפך, הגעתי לנקודת משבר ועברתי דרכה. את המחסור הזה בחמצן הרגשתי עוד פעם פעמיים בהמשך, כולל בקרב עצמו. את הפניקה לא.

למקום השני ברשימת הרגעים הכי קשים הגיעה בלי מאמץ ההמתנה. ששת השבועות שלפני, אבל בעיקר יום האירוע עצמו. קמתי בשבע בבוקר, עליתי לזירה בתשע בערב, וביניהם השתוללה רכבת הרים רגשית. רגע אחד אני רגוע ומוכן, ובמשנהו אני היסטרי ושוקל הגירה מהארץ, למעלה למטה, נו כבר בוא נגמור עם זה, הו לא זה מתקרב. והזמן נמתח ומתכווץ.

מה שמוביל למספר שלוש במצעד הרגעים הכי קשים בקרב: העלייה לזירה. ארגנתי את הציוד שלי, צעדתי לכיוון זירת האירוע כשאני מזהה פרצופים מוכרים בקהל ונחרד ממה שהם הולכים לראות, לא מבין מה אני עושה שם ואיך אני אמור לתפקד. עליתי לזירה, מבועת, הסתכלתי על היריב שלי עומד בצד השני, והיה לי ברור שזה ייגמר בבכי.

ואז נשמע הגונג, וכאילו מישהו לחץ על מתג הידיים עלו לשמור פנים, הרגליים התייצבו בתנוחה הנכונה, והגוף התחיל לעבוד – מכה, מגן, מתחמק. אין לי מושג לגבי הפרטים, ראיתי סרטון שבו בן דמותי עושה דברים שאני לא זוכר. אבל לכל אורך הקרב הרגשתי לגמרי בשליטה. הפחד והפניקה לא נעלמו, אלא הפכו למעין רעש חלש ומרוחק, ולכלי שימושי: בכל פעם שהרעש גבר, כשהרגשתי מכה שחודרת את ההגנות שלי, זה היה סימן לצופף שורות, לזוז, ולהתחיל מחדש. אין לי מושג אם הייתי טוב יותר או פחות מהאיש בצד השני, אבל אני יודע בוודאות שהייתי הכי טוב שיכולתי להיות. זה לגמרי מספיק. 

הגונג נשמע בפעם האחרונה, חיבקתי את האיש שניסה לשבור לי את האף עד לפני שנייה, ותם ונשלם. ירדתי מהזירה מאושר אל הילדים שלי שבאו לראות את אבא חוטף מכות, ותומר אמר שראו שאנחנו זקנים אבל הייתי מעולה, ונגה אמרה שהייתי יותר טוב מהיריב, ואלו היו המחמאות הכי מוצלחות שיכולתי לקבל. זה היה רק קרב אחד מבין יותר מעשרים באותו ערב, ולא בין החשובים שבהם. אבל זה היה הקרב שלי.

אני אסיר תודה: לאנשים המעולים שהתאמנו איתי, נתנו לי טיפים ועצות, ואז היכו אותי עוד קצת. לגור ורום, אגרופים מפלדה ולב מזהב, שאימנו וכיוונו ודייקו אותי, ואז עמדו בפינה שלי בכל מובן אפשרי, ולאמיר, היריב שלי, שהיה נחמד לפני ואחרי, והכריח אותי לעבוד קשה והחטיף לא מעט בזמן אמת.

ומעל כולם תודה להגר המופלאה, גם על הקרב עצמו, אבל בעיקר על המועדון שבנתה בדמותה – מקסימום מקצוענות, עבודה קשה וכבוד, ואפס טסטוסטרון רעיל ומאצ׳ואיזם, מה שהופך אותו למקום שמתאים גם לאנשים כמוני, ומושך אליו אנשים שתענוג להתאמן איתם. לא הייתי מאמין שאעשה אי פעם משהו כזה, וכיף לגלות שאפשר ללמוד דברים חדשים על עצמך גם אחרי גיל 50: על קושי והתמודדות וגבולות, וכמובן, לפני ואחרי הכל, על כמה חשוב – הכרחי! – לשמור פנים.

באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.

ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.

זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי. 

זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה. 

ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.  

אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.

מי מתגייס בחניון? ועוד של ספורטק?? איזה צבא חזק, חכם, נחוש, מוסרי וצודק מגייס את לוחמיו בחניון – של ספורטק! – בהרצליה, עיר שתהילתה על ים וקצת הייטק, בטח לא על סכין בין השיניים???

לקח לנו עוד דקה שתיים למצוא את המקום, אבל אחרי יומיים של התקף חרדה מתגלגל, שבא הולך בלי אזהרות או היגיון, מה זה עוד קצת ניווט בשטח. תומר, אחרון המתגייסים מבין חבריו, כבר הכיר את השטח. יום לפני כתבתי לו שאנסה לא לעשות פדיחות, אבל שקשה לי כל זה. לא נורא, הוא ענה לי, תבכו אחרי זה באוטו.

החניון עצמו היה רחב ידיים ונטול כל סממן צבאי, למעט חיילת חביבה שניגשה אלינו וביקשה להזדרז קצת, כי האוטובוס האחרון צריך לצאת. היא הזכירה יותר דיילת קרקע מנומסת שמזרזת נוסעים בדרך לאי יווני. הסברנו שאנחנו מחכים לאחותו – מי יודע, אולי נתקפה ערפול חושים בדיוטי פרי – והיא הניחה לנו. 

לא היו הרבה אנשים מסביב, ובעיקר לא היה הרבה צבא. בקצה החניון היו מין מחסומי משטרה, מהסוג שמשמש במרתונים ואירועים אחרים. בין המחסומים היה פתח קטן, שדרכו עברו רק המתגייסים, ומעבר לזה שולחן קטן ומאחוריו צמד לובשי מדים. כל מתגייס ניגש לשולחן, הציג כל מיני מסמכים, ונעלם מאחורי שיח קטן לכיוון האוטובוסים הבלתי נראים. 

עמדתי שם מנסה לא לתת למחנק בגרון לקבל קול וצורה, וחשבתי שאולי כל זה בכוונה, אולי ככה ההורים מרגישים פחות כאילו מסרו את ילדיהם לארגון חמוש שעוסק באלימות בצורות שונות ומגוונות, ויותר כאילו ליוו את הצאצאים לטיול שנתי. אם לא ראינו את האוטובוסים, את המפקדים, את הבקו"ם, האם הם קיימים? 

אולי מישהו חשב ותכנן את כל זה. ההורים עסוקים 18 שנה בשמירה ואתרוג של ילדיהם, ואז נדרשים לשלוח אותם ללבוש מדים ולאחוז בנשק. אולי הם ימרדו? יסרבו? כדאי להרדים אותם, להטעות, בתחבולות תעשה לך מלחמה. בוא נשלח אותם להרצליה, ניתן לאצבעות להקליד בווייז "ספורטק", נחביא את כל הצה"ליות הזו מאחורי שיח, ויהיה בסדר. 

חיכינו עוד כמה דקות, אולי הילד או הצבא יתחרטו, והוא יחזור. לא חזר. אחותו הקטנה ביקשה חיבוק ובכינו קצת ביחד. אחר כך קיבלנו דיווחים. האנשים שאיתו נחמדים, המפקד נראה אחלה, האוכל בסדר, הכול טוב. הילד צופיפניק וטיפוס מסתדר. הבעיה היא לא איתו. הבעיה היא עם אבא שלו, עם ההיסטוריה המשפחתית, עם ההיסטוריה הלאומית, עם העולם. מלחמה וצבא, למה זה טוב כל זה. אבל היי, האנשים נחמדים והוא יצא שבת, ואולי יהיה בסדר, גם אם לא שלום.

 ואחרי שהזהירה אותנו ש"לא הלך לי", קיבלה נגה בפסיכומטרי 732. לא שזה באמת הפתיע מישהו: בקבוצת הווטסאפ שנפתחה במיוחד לצורך הימורים על הציון רצו מספרים דומים (אמא שלה ניצחה). אנחנו למודי ניסיון עוד משנותיה בתיכון – תחזיות שחורות וציונים ורודים. 

אבל אני לא כותב את כל זה רק כדי להשוויץ בהישג של בתי המופלאה (732!!!). עם כל ההתבשמות שלי מקבלת אישור חיצוני על כמה שהיא מוצלחת, אני הרי יודע בוודאות מדעית שכל הילדים שלי הם נזר הבריאה ומתת האל לאנושות. העניין הוא לא הציון וההצלחה, אלא החרדה התמידית מכישלון. 

אני מביט בנגה ורואה את השריטות שלי. לא משנה כמה ציונים מעולים נרשמו בתעודות שלה לאורך השנים. הם לא מעידים על כלום. הצלחה היא תמיד במקרה, מזל, אינה מנבאת דבר. כל כישלון זערורי, מנגד, הוא האמת הצרופה, שסופסוף נחשפת. אפקט המתחזה. סוף סוף עלו עלי והבינו מי אני באמת. 

זה מנגנון שמגיע עם רציונל. שימור החרדה והפחד מהכישלון הם ההפך משאננות. ברגע שארפה קצת תגיע המכה. אם לא אציב שומרים הברברים יפלשו בחסות הלילה. ולכן דואגים, וחוששים, ולא נותנים למציאות ולעובדות לבלבל. נגה סיימה את התיכון בהצטיינות עם תעודה לא שפויה, חרשה לפסיכומטרי (על אף שלא היתה זקוקה לו, הבגרות הספיקה לה לגמרי), ולא הניחה לכל זה להרגיע אותה. כי למה באמת. כמו שאמרה דמות בסדרה אמריקאית שראיתי פעם: Happiness is a kick in the balls waiting to happen.

ומעבר לחשש מחוסר הצלחה יש גם את הגישה הדיכוטומית לחיים. אין ביניים, יש פסגה או תהום. היום אני עובד בגוגל, ללא ספק מקום עבודה מוצלח ונקודה יפה ברזומה, ומחר – הומלס על ספסל ברוטשילד. אין אמצע, אין פשרות. לנגה יש את הנתונים להתקבל ללימודים בכל מקום ומסלול פחות או יותר, אבל זה לא מפחית ולו קצת מהחשש שלה מהעתיד. מה יהיה אם לא תתקבל ללימודים המסוימים שהיא רוצה? האם היא נדונה לחיים אפורים ומשמימים בעבודה בינונית ונטולת אופק? 

אצלי אפשר להסביר את זה בהיסטוריה משפחתית דרמטית שכוללת שכול ומלחמה. ואצל נגה? אני מתלבט בין גנים חרדתיים שהעברתי הלאה, לכשלונות שלי כהורה, ואולי בכלל קוקטייל של שניהם. אני מסתכל מהצד וברור לי שבלי קשר לציונים יהיה בסדר, בדיוק כמו שברור לי שלומר את זה לא יעזור. 

החרדה היא חלק בסיסי מאיתנו, מנוע הישרדותי שיש לו יתרונות וחסרונות. אצלי היא קצת נרגעה עם השנים. אני יכול רק לחכות שאצל נגה יתרחש תהליך דומה, ובינתיים ליהנות מהצד מכמה שהיא מוצלחת. בכל זאת, פאקינג 732.

כבר הייתי בטוח שהיא עוברת ולא יקרה כלום כששמעתי את הנקישה, הדפיקה, קול פח מתחכך בפח, רחש קל, כמעט עדין. ועדיין התקשיתי להאמין כי הרי תמיד זה רק כמעט שמותיר אחריו פרץ אדרנלין קצר, קללה נזעמת וזהו.

אבל היה חיכוך, ועצרנו להחליף פרטים בריטואל המקובל. לא קרה שום דבר דרמטי, שריטה קטנה על המכונית היקרה שלה, אפס נזק למכונית הקאר טו גו שלי, משהו שייסגר בשיחות טלפון וקצת חיובי אשראי ותו לא. קרוב יותר לקטגוריית הכמעט, אבל בכל זאת מטלטל. 

"כמעט" יש כל יום, כזה שלא מבשיל, לא עובר את סף ה"מה היה אילו". כמה פעמים כמעט הורדתם שליח וולט שזיפזפ בין נתיבים, כמה פעמים כמעט התחככתם במכונית שחלפה צמוד אליכם, כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים החליט סיני רעב שהיום בא לו עטלף עסיסי ושום מגיפה לא פרצה? 

כל כמעט כזה עלול או עשוי (תלוי בזווית) להבשיל לאירוע משנה חיים. רגע אחד אני בדרך לאסוף ילד מחוג ובמשנהו אני עלול להתמודד עם אסון שהשלכותיו ירבצו עלי לנצח. כלומר לא באמת, כי לא קרה דבר, רק כמעט. וקל להשתכנע שאותו כמעט לא קשור למזל, מקריות, סטטיסטיקה, אלא אלי. כי אני נהג מיומן ואחראי, כי אני מביט לצדדים כשאני רוכב על האופניים, כי אני בודק כמה פעמים את הפוסט שאני עומד לפרסם. לא אמצא את עצמי בזירת תאונה או במרכז תביעת דיבה מחסלת חסכונות כי אני בשליטה. שום דבר לא רנדומלי פה.

אלא שכמעט הכול רנדומלי. אין לי שליטה או השפעה על סיני גרגרן עם חיבה למאכלים אקזוטיים, אין לי שליטה על מקבלי ההחלטות שיכולים להפוך את המשרה שלי למיותרת בהבל ישיבת זום באנגלית, אין לי שליטה על שליחי וולט פוחזים ונהגים פרועים, ועוד אלף ואחד גורמים שיכולים לטלטל את קליפת אגוז קיומי בעוצמות של טייפון. 

הכמעטים הם תזכורות לא נעימות לאשליית היציבות של הקיום היומיומי שלי. קל להדחיק אותם ולהמשיך הלאה. אלא שפעם בכמה זמן קורה משהו שחוצה את הסף הבטוח לכאורה הזה, כמו וילון שמוסט וחושף יקום חלופי, מישור מודחק שרוב הזמן עדיף וקל להתעלם מקיומו. רק שלפעמים הוא נוקש על חלוני ומצהיר על נוכחותו, מזכיר לי שהיסודות ליציבות ולביטחון לא מוצקים כמו שחשבתי. הפעם זו היתה רק תזכורת ידידותית, בבחינת "היה נכון". מי יודע מה יהיה בפעם הבאה.

אני מדווש בשדרות רוטשילד כשאני קולט מישהו עוקף אותי. אני מסובב את הראש, מוכן לנעוץ מבט רושף בעוד שליח וולט או נער פוחז או היפסטר ממהר על קורקינט או חללית קרב, כי באמת שכבר נמאס מלרכוב במוד הישרדות. נמאס מאנשים שצועדים על שביל האופניים, מדו-גלגליים תמימים שהדביקו להם מנוע והפכו אותם לתאונה קטלנית בפוטנציה, ממסיכות בכל מקום, מהמתח הזה באזור הכתפיים כי תכף מתחיל בית הספר שוב אבל לא ברור איך, ובת השמונה עוברת לאחד חדש ואי אפשר אפילו להיכנס איתה ביום הראשון, כי מגיפה והכול פה מרחק שלוש דקות מהתקף חרדה וכוסומו.

כל שנה מקטרים מחדש, ובצדק, על פתיחת שנת הלימודים, השגרה המעייפת של סנדוויצ'ים והשכמה ולהגיע בזמן, ההידחקות דרך שער בין הספר, הרפטטיביות הבלתי נלאית של מלאכת החיים המתישה, ועכשיו אני מתגעגע. קיטרתי כמו כולם, כן? אבל לא הבנתי עד כמה השגרה הזו יציבה ומנחמת, כמה נוח לדעת בדיוק על מה אקטר ועל מה אתעצבן. להיאנח כבעל ניסיון שכבר העביר שני ילדים במסלולי מערכת החינוך, ומה זה בשבילו עוד אחת? 

ועכשיו – בלגאן. קפסולות כן או לא, למידה מרחוק בערך, צופים? חוגים? סגר? זה הנורמלי החדש, המציאות בגירסה הנזילה שלה, ואני צריך להתרגל. וגרוע מזה, הילדים שלי צריכים להתרגל, ועוד בלי שאחזיק להם את היד ואתלה את הילקוט על הכיסא וכל הטקס הזה, שסיכוי סביר שאני זקוק לו לא פחות מהם. תכל'ס יותר. 

אני רוכב על האופניים וחושב שעוד לא ברור איך ומי יחכה לבת שמונה במוסד החדש, ומה בדיוק תכלול השנה האחרונה של תומר בתיכון, ואין לי שום תמונה ברורה בראש של השנה הזו, והמוח שלי מתעקש לייצר תרחישים אפשריים ללא תוחלת, נואש לאיזה בסיס להישען עליו. וזה בעיקר גורם לחוסר נחת ונוקשות באזור הכתפיים. 

וכך אני מדווש, מסיכה בכיס ובלגאן בראש, כשהעקיפה הפתאומית מכניסה אותי לכוננות. רק יום קודם האשכנזי המכובס שבי אפילו פלט "אידיוט" אחרי רוכב האופניים שטס באדום וכמעט הוריד את בת השמונה ואותי במעבר חצייה, וקיוויתי שיש לו כרטיס אד"י. 

אבל כשאני מסובב את הראש אני רואה מולי פרצוף מחייך של ילד בן שלוש-ארבע, קסדה על הראש, והוא מביט בי בגאווה וצועק "השגנו" בעוד אביו רכון קדימה כאילו היה בטור דה-פראנס, והם עוקפים ומגיעים לרמזור לפני. וכשאני נעצר לידם לפני מעבר החצייה אנחנו מסכימים שאמנם הגענו בסוף לאותה נקודה, אבל הכי חשוב מי הגיע ראשון, והילד קורן מאושר, ואבא שלו מרוצה, ולרגע לאף אחד לא אכפת מכלום, והכתפיים קצת משתחררות לכמה דקות של איזו נחמה נעימה. שוב דבר לא השתנה, הן יתקשחו שוב אחר כך, אבל גם רגע של חסד זה לא רע בימים האלה, וגם רומז בזהירות שאולי יהיו עוד. אחרי מעבר החצייה אני ממשיך הלאה, רואה את האב ובנו דוהרים לפני, ומרגיש קצת טוב יותר.  

אזכרה מספר 3 היתה דומה באופן חשוד למספר 2, ועוררה חשש שלא הרבה ישתנה בעתיד. הזמן אולי מרפא ומשכיח, אבל פה ושם הוא מדלג ומסרב להתערב. השבוע שלפני האזכרה היה נורא. חשדתי שהגורם הוא התאריך המתקרב, אבל התקשיתי להאמין. עבדתי, יצאתי, החיים תקתקו כסדרם, אבל בפנים היתה תערובת של דכדוך וכעס, שהתפוגגה רק אחרי שסיימנו את הטקס בבית הקברות. 

זה דומה להתקף חרדה – זה שאני מבין ויודע מה עובר עלי, לא באמת משנה. אני בה בעת בעמדת הצופה מהצד, אבל גם לגמרי בזירה, חוטף. זו לא הפעם הראשונה, והבנתי שהתחושה הזו של רצועה מתהדקת על בית החזה היא ביטוי למשהו נפשי, ולאו דווקא התקף לב או איזו וריאציה של קורונה. וזה אולי עזר קצת בקצוות, בקטנה. רציונלית ידעתי שיהיה לזה סוף. אבל לא הרגשתי ככה. הכאב הוא אותו כאב. 

במהלך השבוע שלפני היה נדמה לי שאני מרמה את עצמי. לא הצלחתי לחבר בין האזכרה המתקרבת לדכדוך הקיומי שהייתי שרוי בו, וחפשתי סיבות אחרות. והרי תמיד יש. עניינים בעבודה, עניינים מחוץ לעבודה, עניינים עם איזה בית ספר פה ואיזה ילד שם. אם אחפש אמצא. אבל במצולות המודע שלי ניקרה ההכרה שנרקם משהו גדול מזה, נפח שאני לא מצליח לכנות בשם.

הטקס עצמו היה קצר. קצת דמעות, רגעים של עצב קשה מנשוא, ונגמר. ואחר כך היינו כולנו בבית ההורים, המון ילדים קטנים מתרוצצים בין הרגליים, והיה נעים וקרוב, והרגשתי תשוש ורגוע. הכתפיים השתחררו ממשא כבד שרבץ עליהן כל השבוע. אני מניח שבשנה הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר.

ועוד משהו:

כמו תמיד באירועים האלה חשבתי איך ייראו הטקסים שיסובו סביבי, אחרי שאפרוש מכאן. כמובן שאני רוצה לשלוט באיך ומה יהיה, אני מניח שזו תגובה אוטומטית לרעיון הבלתי נתפס של מוות. השיר הראשון שקופץ לי לראש תמיד הוא Highway to Hell, אבל גם "זה מכבר" בביצוע של אושיק לוי לגמרי יכול לעבוד, ויהיה ידידותי יותר לחלק מהקהל. מה עוד? בלי תהילים ושאר ענייני דת – כל דת – ועם קצת דברים מוצלחים שיגידו עלי הצאצאים. וילדים, אם תסטו מההוראות הלא מסובכות האלה, אני ארדוף אתכם. תודה.

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.