זו היתה חתונת הגייז הראשונה שלי, והחתונה הכי מרגשת שהייתי בה זה שנים, אם לא בכלל.

לא שזה רף כל כך גבוה. אני לא מחבב חתונות. יש בהן משהו ממוסד, מוסלל, חסר מחשבה. הרב נושא נאום שמנוני עם קמצוץ הטפה, החתן והכלה מצהירים על אהבת נצח ואני חושב על גירושים, וקרוב משפחה כלשהו מקריא מהדף ולרוב חש צורך לחרוז. אזכור לנצח את האיש שבחתונה כלשהי חשב שזה רעיון טוב להקריא את השורות הבאות במסגרת סיפור הרקע של החתן, שהתחיל בלידה: ו״אז אמא איבדה המון דם/וחשבנו שהיא תעבור מן העולם״.

מובן שיש יוצאים מהכלל. חתונות עם רב מגניב, חתונות עם תחליף רב, אירועים עם די.ג׳יי מוצלח, ג׳וינטים לכל דורש, אוכל שווה, הופעות מוצלחות. ועדיין בסוף היום – חתונה. כסות מגניבה למסלול החיול שבו כולנו צועדים. למעט זוגות בודדים אהובים במיוחד, אני פחות מתרגש ויותר נתקף מחשבות עצובות.

לא הפעם. אני מניח שכל נושא ניכוס החתונות אצל גייז נולד מרצון מובן להשתלב, להיות חלק מכל הישראליות הזו. אבל מכיוון שמדובר במאבק שעדיין לא הגיע לסיומו, ואולי אפילו לוקח צעד או שניים אחורה בעת הזו, כל העניין נטען בתוקף חדש. הרגליים לא צועדות אל החופה כמאליהן, כל מה שמובן מאליו בחתונה סטרייטית הופך כאן לתוצר של מחשבה, לבטים ופחדים. 

וכך בהצהרות האהבה היו מקופלות שנים של התמודדות והתחבטויות, שעל חלקן שמעתי על כוס קפה מאחד מחתני השמחה. וכשאחת האמהות דיברה זה היה נטול חרוזים, ועם התייחסות למה שקורה מחוץ לכותלי האולם ומחוץ לתל אביב בכל מה שנוגע לקבלת השונה, עם אמירות על ארון והיציאה ממנו, על התגובות הלא תמיד פשוטות של הסביבה, על אהבה שלא רק זורמת על מי מנוחות אלא עומדת במבחן – תלויה בדבר או לא? והתרגשתי עד דמעות.

האוכל היה טעים, ואנשים רקדו – עמיתים לעבודה פה, דודות בלבוש חתונות שם, וגברים שריריים עם גופיות רשת באמצע. והיה כיף ומשמח גם בגלל הסערה שהופכת את המדינה ומעמידה את כל זה בסימן שאלה, ואין כמו סימני שאלה כדי להרגיש חי ונוכח וחושב. מזל טוב, תפסיקו לגנוב לסטרייטים דווקא את המנהגים המיותרים, ונתראה במצעד הגאווה.

איך הגעתי למצב הזה, אמרה לי השבוע חברה טובה. זה היה קצת אחרי ששאלה אותי אם הכל יהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. אני חושב בכל אופן שיהיה בסדר.

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט בשנים האחרונות. איך הגעתי לכאן. אין כאן תלונות על הנקודה שבה אני נמצא. זו הדרך, או יותר נכון ההיעדר שלה. אני יכול לנתח בדיעבד איך הדברים קרו, ואיך הגעתי לאן שהגעתי. אבל אין בזה שום דפוס, תוכנית, משהו שאני יכול להצביע עליו ולטפוח לעצמי על השכם על בחירת אסטרטגיה נכונה.

כשהייתי בתיכון ידעתי שאני אתגייס לצבא ואחרי הטיול לחו״ל אירשם לאוניברסיטה, ואז חתונה, ילדים, וזהו בערך. עד הפנסיה והמוות. ובהתחלה זה פחות או יותר מה שקרה. את השינויים הראשונים בקושי הרגשתי. שינוי בבחירת תחום הלימודים, יעד חלופי לטיול הגדול לחו״ל, דברים כאלה. פסיעות קטנות בשולי השביל הסלול.

ואחר כך הגיעו השינויים הגדולים. לפעמים מתוך בחירה שנובעת יותר מדחף או תובנה של רגע, לפעמים בגלל נסיבות חיצוניות. ופתאום אני כבר לא על השביל, בקושי רואה אותו. אני כבר לא נשוי, אני לא כותב או עורך ואיכשהו החיים שלי לא דומים כמעט בכלל לתוכנית המשורטטת היטב מגיל 16. אני מוצא את עצמי יושב במכונית בעיקול להרצליה פיתוח, מוקף בעוד רכבי ליסינג שתקועים איתי בפקק, בוהה במעקה הבטיחות ומנסה להבין איך זה שאני בהייטק, מה הקשר אלי, מה בעצם קרה לעניין הזה של עיתונות, זוגיות, הורות. זו הצלחה, זה כישלון. איך בדיוק הגעתי לכאן.

ויש אנשים שאצלם זה אחרת. החבר הכי טוב שלי ידע בגיל 16 שהוא רוצה שיהיה לו אופנוע, ושהוא רוצה ללמוד ולעסוק במחשבים. היום יש לו – כמו מאז ומעולם – אופנוע, והוא איש הייטק. הוא נשוי לחברה שלו מהתיכון. ולא שלא היה לו קשה בדרך, אבל היתה לו תוכנית והוא התמיד בה.

מנגד יש גם אנשים כמוני. גם אם הם מרוצים מהמקום שבו הם נמצאים, משהו בתהליך מטריד אותם. אם לא ברור לי איך הגעתי לכאן, זה משאיר אותי באפלה, בלי אופק להביט אליו קדימה ולהרגיש בטוח. אני יודע שזו אשליה. אני אחראי לטוב ולרע למקום שלי בחיים היום. ואם הסתדרתי עד עכשיו, כנראה שאסתדר גם בהמשך. אבל בין זה לבין תחושת יציבות אין שום קשר. הכל נראה מקרי, כאוס מתגלגל.

לקראת סוף השבוע פגשתי שתי עמיתות לעבודה ליד המעלית, מסתכלות על תמונות של שמלות כלה באייפון. הן מתחתנות בקרוב. הסתכלתי עליהן כמו שאני מסתכל על הזוגות שמגיעים לכיכר הבימה לסשן צילומים לפני החתונה – בפליאה גדולה. זה נראה לי מוזר שאנשים ממשיכים להתיישב ליד שולחן הרולטה הזה, להיכנס למסגרת הזו שנראית לי היום מסובכת עד בלתי אפשרית. אני מניח שהגישה שלהן נובעת מהתחושה הזו שיש לך בהתחלה. אתה מביט קדימה ואין פיתולים, רק השביל הישר והברור שמשתרע הרחק לעבר האופק. הכל נראה מובן ומבטיח. מה כבר יכול להשתבש. איחלתי להן מזל טוב. ובהצלחה.

והפעם שני שירים. הנה המתכון:

וזו המציאות, לפחות עבורי:

https://www.youtube.com/watch?v=98AJUj-qxHI