גם הפעם מדובר בשילוב של נסיבות וטריגר שאני לא מצליח לעמוד בו. גם הפעם ברור לי שלהיכנס לוויכוח אקטואליה זו טעות, איש לא ישתכנע וכול הג׳אז הזה. אבל התנאים מתעתעים. אני בסדנה במסגרת העבודה, קורס של יומיים, מוקף אנשים שאמורים להיות מהסוג שלי, כלומר חולקים אותה בועה. הדיון בשולחן שבו אני יושב גולש באחת ההפסקות לענייני היום, ואני מנסה להתעלם, גם כשמתחילים לדבר על זה שבעצם אין רעב בעזה, ואיך כולנו צודקים ומוסריים. מטריד אבל נו. 

רק שאז מישהו אומר שאם צה״ל אומר אז הוא מאמין לצה״ל, וזה מקפיץ אותי. אני בשכונה הזאת מספיק זמן כדי לזכור כל מיני הצהרות של הצבא שלא ממש הסתדרו עם המציאות, שירתתי בארגון הגדול, המגושם והלא יעיל הזה, ויש לי לא רק חברים אלא ילדים שעברו בו גם. לא מדובר במסדר אבירים שחרת על דגלו אמת וצדק. יש לו תקציבים, יש פוליטיקה, אינטרסים. משקר, בטח משקר. 

וכך אני נשאב פנימה שלא בטובתי, ומגלה שמה שכותבים אנשים שאני לא מכיר בטוויטר חושבים גם אנשים אינטליגנטים שעובדים בגוגל. זה כמו אוסף של להיטים מוכרים היטב, ״אין בלתי מעורבים״, ״יש שם אוכלוסייה נאצית״, ועוד ועוד. מורכבות? הנהגות איומות בשני הצדדים, הסכמה על זה שפעוטות שמתים זו זוועה בלי קשר לאיפה אתרע מזלם להיוולד? לא כאן.

להתווכח עם מתכנתים זה אתגר מעניין ומתסכל. הם מפרקים את הדיון לסגמנטים, חלקיקי הצהרות שהוויכוח עליהם נוח יותר מדיון בתמונה הגדולה. הכל אינטרסים פוליטיים? בואו נתווכח רגע על ההגדרה של ״אינטרס פוליטי״, ואחר כך, אם עוד יהיה לך חשק לחיות, נמשיך הלאה. זה מתיש. 

בשלב מסוים אני מעיר לאיש שמולי שקל לדון בסבל של אנשים אחרים מתוך העמדה הפריבילגית שלנו. ״אני לא פריבילג״, הוא עונה. אני מסתכל על חדר הישיבות הממוזג שבגורד השחקים שבו נמצאים המשרדים שלנו. לא מזמן חזרנו מעוד הפסקת קפה עתירת כיבוד מוצלח. אין לי מה לומר. יש משהו באנשים האינטליגנטים והמיושבים האלה שמסרבים לראות חצי מהתמונה שמדכא אותי הרבה יותר מביביסטים וכהניסטים.

הקורס מתניע מחדש, ואנחנו חוזרים לדון בשלל נושאים, כמו מנהיגות וגם יישוב קונפליקטים בעבודה. אחלה נושא יישוב קונפליקטים. אולי אפשר להשתמש בקצת שכל, אמפתיה ורחמים. 

גם אני קראתי את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר מ-1900 ועד היום של ויינט, וספרתי, והייתי מרוצה מעצמי. ושלחתי לילדים שיראו שאבא איש משכיל. וכמעט הצטרפתי לשרשור בטוויטר עם רשימה משלי של עשרת הספרים שאני הכי אוהב, אבל עצרתי ברגע האחרון. תמיד נחמד להשוויץ ולעשות ניים דרופינג ספרותי. אבל בסופו של דבר זה חסר טעם. ומה בכלל זה אומר עלי, כמה ספרים קראתי מהרשימה? 

נגה כתבה לי שהרשימות האלה תמיד נשארות בערך אותו דבר, וזה נכון. רשימות הספרים/סרטים/אלבומים הכי טובים נוטות להיות שמרניות, ורק די-9 מטאפורי יזיז את ״האזרח קיין״ מהצמרת. צריך איזונים ובלמים: אי אפשר להכניס יותר מספר או שניים של אותו סופר. גרוסמן כבר קיבל את ״אישה בורחת מבשורה״ אז די, שעמוס עוז לא ייעלב בעולם שמעבר, ואז מה אם למרגרט אטווד מגיעים עשרה מקומות, אין מצב. וצריך ייצוג מגדרי מאוזן, אולי להט״ב, ולא פופולרי מדי או קונטרוברסלי מדי, זה עיתון חג פה, ומדע בדיוני לא ייכנס לסלון שלנו. וצריך שיהיה נגיש מספיק כדי שאנשים ירגישו טוב עם עצמם, אבל גם קצת מעצבן כדי לספק נושאים לשיחה (״הנסיך הקטן?!?״). 

אבל גם זו לא הנקודה. אפשר להתווכח ימים ושבועות על ספר שנכנס שלא בצדק לרשימה מול כזה שנעשה לו עוול ונותר מאחור. זה יהיה כיף. וצריכים להיות סוכני תרבות, ואיזשהו קונצנזוס על איכות ויצירות מופת וכל הג׳אז הזה. אבל מה שהופך את הרשימות האלה לעקרות בשבילי הוא שבסופו של דבר היחסים שלי עם יצירות אמנות בכלל וספרים בפרט, דומים לקשרים שיש לי עם בני אדם. 

את ״עפיפונים״ קראתי כי בחורה שהוקסמתי ממנה המליצה עליו. מישהי אחרת קנתה לי את ״אלה תולדות״ וקראתי שני עמודים, לא תפס, הנחתי אותו על המדף וחזרתי אליו משום מה שלוש שנים אחר כך כדי לגלות את אחד הספרים הכי טובים שקראתי. שניהם יכולים להרגיש בבית ברשימות נוסח זו של ויינט, אבל מה עם אסימוב, שגרם לי להרגיש כאילו גיליתי עולם חדש, או סנואו קראש של ניל סטיבנסון, שגרם לי לחזור לקרוא מדע בדיוני שנים אחרי?

את הארי פוטר קראתי כדי להבין מה קסם כל כך לנגה, וכשהייתי בספר השביעי היא אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, והבנתי למה היא מתכוונת ברגע שקראתי אותו. האם זה מצדיק מקום ברשימה בעיתון? לא. מקום בפנתיאון האישי שלי? הו כן.

רוצה לומר שספרים תופסים אותי בנקודות בחיים, מתכתבים עם פרידות ואובדן, עם הקשר שלי עם הילדים, עם שינויים ותובנות. זה מאוד נחמד שספר יושב לו לבטח בצמרת רשימת הספרים הכי טובים/חשובים/מעצבים אבל יכול להיות שעכשיו, בנקודה הזו בדיוק, הוא לא יבוא לי טוב, וייאלץ לחזור למשאיל או לשבת על המדף עד שיגיע זמנו. אם יגיע. ומנגד ספר אחר, בינוני אך מבדר, יכול לגעת פתאום באופן לא צפוי בנקודה רגישה ולהשאיר בי זיכרון וחותם לנצח.  

אה, וקראתי 33 מתוך ה-100, מרים כיף לעצמי. 

בראשון בבוקר קראתי את הכותרות על החטופים שנרצחו ולא ידעתי מה לעשות עם התערובת של ייאוש וזעם שהתפשטה לי בגוף. לומר שלא יעלה על הדעת, שאי אפשר יותר? מילים ריקות. בשנה האחרונה ובכלל, תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית שומעים פתאום נקישות מלמטה. יעלה על הדעת, ובטח שאפשר.

התרגלתי. מתרגלים לכול. יש את הכותרות בבוקר עם הקפה: הרג ומוות, ביזת תקציבים ושרים עלובים, וקדימה לעבודה, ויש אימון בערב, וסידורים, ובימים מסוימים אחרי העבודה אפשר גם ללכת להפגנה. תל אביב ממשיכה להיות מתפקדת ונוחה. אפילו ההפגנות הן מרחק הליכה מהבית. ואי אפשר לעצור את החיים הרי, יש ילדים וחשבונות, ואני יכול לקשקש משהו על זה שהניצחון האמיתי הוא להמשיך בשגרה אבל נו באמת. אין ניצחון אמיתי.

בראשון בבוקר האיזון הזה בין בועת היום יום למציאות הגדולה נפרם, כי המוות של השישה היה כל כך מיותר, כל כך קורע לב, סוף טוב מתבקש שהושחת והפך לטרגדיה. וזה טלטל אותי, והיה ברור שאי אפשר יותר ככה, ובאותה נשימה שבעצם אפשר, שיעברו כמה ימים ויצוצו עוד כותרות. בראשון בצהריים סיימתי לענות על אימייל, הלכתי לכיכר הבימה להשתתף בחסימת כביש מנומסת לשעה קלה, ומשם לאםפם לקנות כמה דברים, ובערב הפגנת ענק. ואז החיים המשיכו. בסוף השבוע כולם כבר דיברו על בן גביר וקצת חול בים. 

מישהי בטוויטר כתבה שהיא לא מוצאת סיבה ללכת להפגין. וחשבתי על למה אני ממשיך ללכת בכל זאת, מה המשמעות שלי בכל הסיפור הזה? אם יבואו המונים מה זה משנה אם אשאר בבית, אם יבואו בודדים – גם. וזה לא שאני מסתער על פרשים ומטפס על מכת״זיות. אני טיפה בים. והתחושה היא שמדובר ברעש רקע, אנשים מפגינים, הממשלה האיומה מתעלמת, עוד יום עבר.

יש לי שתי סיבות טובות לצעוד לבגין כדי למחות ולהיספר. האחת אנוכית: אני והמצפון שלי. בסוף היום אני יכול להביט בראי ולדעת שעשיתי משהו, איזה מינימום הכרחי, ותיעלתי את הכעס והייאוש קצת החוצה. אבל לא פחות חשוב מזה, אני מעדיף להיות הצפרדע שבעטה, ולא זאת שויתרה וטבעה. כי אולי אני טועה, ואולי ההפגנות מייצרות לחץ ושחיקה ומשהו יזוז פתאום. וגם להיות עוד טיפה בנחשול הפוטנציאלי הזה עדיף על להתייאש בשקט על הספה. אז יאללה, בגין.

הקהל היה מורכב ברובו ממשפחות שבאו לערב תרבותי כזה: מצד אחד תזמורת פילהרמונית, מצד שני סרט שכולם אוהבים. ללכת עם ולהרגיש בלי. והיה כיף, והסרט מקסים, וכולנו צחקנו כשויזיני אמר בפעם השישית inconcieveable, וכולנו התעלמנו מהעובדה שווסלי איים על בטרקאפ באלימות שהיתה מזכה אותו בתיק פלילי בהנחה שאיזשהו שוטר היה טורח להקשיב לה. 

אין לי כוונה לכתוב כאן דברי כפירה, ״הנסיכה הקסומה״ הוא סרט נפלא, נכס צאן ברזל תרבותי, ומה לעשות שהזמנים משתנים ומשפט כמו ״במקום שממנו אני בא יש עונשים לנשים שמשקרות״ לא הזדקן טוב. איניגו מונטויה – סביר שהיום ליהוק של שחקן לא לטיני לתפקיד היה מעורר סערת טוויטר – עדיין מקסים. אבל הרומן שבמרכז הסרט, בין הנסיכה (הלא קסומה אגב, סתם תרגום משונה) לווסלי היה בעייתי עם פוטנציאל רעיל אז, ונותר כזה גם היום. ובדרך הספיקו הוא ודומיו לעשות לא מעט נזק לצופים, כולל לי. 

הבלוג הזה נקרא ״יותר מדי סרטים״ בגלל תלונה חוזרת של אמא של נגה ותומר על הגישה שלי לחיים. היא צדקה. אבל מה בעצם אמור הצופה התמים שיושב בקולנוע ״אורות״ ברעננה להבין על העולם, על עצמו, כשהוא צופה במה שקורה על המסך? ווסלי יפה. נורא יפה, ובאטרקאפ אפילו יותר. וזהו. הוא מביט בה, היא בו, אז יו וויש, והופ – אהבת אמת! כמו בסרטים. כמו בחיים? זה מודל הוליוודי שמשליך הצידה את כל מה שמסובך ומורכב בדבר הזה, יחסים. הוא אוהב אותה והיא אותו, ואין צורך לדבר, אין מקום לחששות וחולשות, ריבים, סקס לא מוצלח, לילות נטולי שינה כי הילדים ועבודה וכל הג׳אז הזה.

אם אתה לא יפה כמו דוגמן פרסומות הלבשה תחתונה, אם לא מספיק לך מבט מצועף אחד כדי להתאהב, אם יש לך ספקות, סימן שאתה מקולקל? חבל, היה יכול להיות נחמד. 

באטרקאפ נטולת חוש הומור ואין לה משהו חשוב לומר, מעבר להצהרות אהבה ואיומי התאבדות. ניסיון בריחה נועז? מה פתאום, היא נערת הפוסטר של הפאסיביות, מחכה למושיע. כשווסלי מסביר איך ניצל מהפיראט האיום רוברטס הוא מספר איך תיאר לו את יופיה, ותכל'ס מה עוד היה לו לומר עליה? היא לא בדיוק מקור לאוסף ציטוטים.

ולא שהוא יותר טוב. הוא לא מצליח להבין, למשל, איך היא לא חיכתה לו גם חמש שנים אחרי שהוכרז גופה, ומסביר לה שגם המוות לא יכול לאהבת אמת. אפשר היה לצפות שבין אימוני הסיף לדיי ג׳וב כפיראט יהיה לו זמן לעדכן אותה שעדיין יש לו דופק. ובכן לא. זה סיפור שייגמר בגירושים ומאבק על דופלקס בראשון מערב, או במחסה לנשים מוכות. 

אבל את כל זה אני רואה עכשיו. בזמן אמת, בגיל הנכון. ועורכת הבלוג טוענת שאין מצב שרוב ריינר התכוון לכל זה ברצינות, אבל אי אז בנעורי האבודים סרטים כאלה נתפסו כאידיאל הרומנטי שיש לשאוף אליו, להשוות את עצמך אליו, ולחטוף דיכאון. שירכבו שני הבלונדינים האגוצנטרים האלה אל האופק עם הצהרות האהבה החלולות שלהם ויניחו לי. אני אצא לבירה עם איניגו במקום.

״ילדים מתים באפריקה״ אומר לי מקנולטי בקול עצוב, ואני מחכה 30 שניות כדי לקבל את המטבעות עבור הצפייה בפרסומת ולהמשיך במשחק. לא הורדתי אותו לטלפון כדי שינגנו לי על המצפון, רציתי לברוח קצת מהמציאות לכמה דקות. תניחו לי.

זה חלק בסיסי בכלכלת משחקי הסלולר. לכל משחק מטבע משלו – כסף, יהלומים, מה זה משנה. וכמו בחיים עצמם אתה תמיד זקוק לעוד כדי להמשיך לשחק וכדי לנצח, Free to play, pay to win זה המודל. אחד מהכלים הוא צפייה בפרסומות: אם תסכים לחכות 30 שניות בזמן שפרסומת רצה על מסך הטלפון, תקבל כך וכך מטבעות. רוב הזמן הפרסומות הן למשחקים אחרים, מקסימום לאיזו אפליקציית דיאטה. אבל בשבועות האחרונים צץ לו דומיניק ווסט, שחקן בריטי חביב שעשה את תפקיד חייו כמקנולטי, הבלש המקסים בסדרת המופת ״הסמויה״, ומספר לי על צרות באפריקה. 

ברור לי שיש צרות באפריקה. ולא רק שם. גם ממש פה ליד יש עניים, ויש ערבים בלי זכות הצבעה שחיים תחת הדבר הזה שאין לומר את שמו, נו, אפרטהייד? כיבוש? יש שלל עוולות, חוליים ובעיות, מעשי ידי אדם וטבע, ולא מעט ארגונים שמגייסים כסף כדי לנסות לפתור אותם. שזה בסדר, אני לא בא לקטר על שכר מנכ״ל העמותה וכל הג׳אז הזה, אני יוצא מנקודת הנחה שהכוונות ברובן המכריע טובות. 

מה שמטריד אותי הוא המניפולציה השקופה, ההסתננות למנגנון האסקפיזם המערבי של משחקים דבילים בטלפון. מקנולטי ושולחיו בעצם אומרים לי: היי פריבילג לבן, אתה נהנה מהשעשוע המטופש שלך, מהמשחק בטלפון החכם והיקר? אתה צריך עוד כסף או חיים למשחק חסר החשיבות שלך? ובכן ילדים באפריקה צריכים קצת יותר. עכשיו בוא, תלחץ על כפתור, תשלח כסף, וניתן לך לחזור לשחק במצפון ממורק. 

זו גירסה דיגיטלית של האינדולגנציות מימי הביניים. חטאת? תביא כסף וקבל תעודה שתסדר לך כניסה לגן עדן, וי.איי.פי בלי תור בכלל. אין לך כוח ללכת להפגין, לעבוד באמת בשביל שינוי, ללכלך את הידיים כדי לשנות את העולם? אתה עוד בורג קטן במכונה של העולם המערבי העלק נאור? שלם קצת כסף ותוכל לשכוח מהילדים באפריקה, או בעזה, או בכלל. זה פטור ממאמץ.

מקנולטי לא אשם, גם לא הארגון שהוא מייצג, אני בטוח שהם רק רוצים לעזור. זה הסדר העולמי שבו אך טבעי שאילון מאסק יקנה את טוויטר ב-44 מיליארד דולר, אבל ממשלות לא יצליחו להחליט על חלוקת משאבים צודקת כדי למנוע רעב ומחסור להפוך את ארגוני התרומות למיותרים. דרוש סדר עולמי חדש, וגם לא יזיק משחק בלי פרסומות. ואם אפשר שיניחו לי, לאסקפיזם, ולמצפון שלי. 

בבוקר שאחרי ניגש לדלפק בקפה של שישי שוטר. כל המבטים הופנו אליו באופן לא תל אביבי. היה משהו מנחם ומרגיע במדים ובאקדח. 

בערב האירוע קלטתי איך אני מתפעל את מנגנוני ההדחקה המשפחתיים המשוכללים על אוטומט. תומר תהה בווטסאפ אם כולנו בסדר ואני טענתי שאין כלום באתרי החדשות. כשכבר היה חשבתי לעצמי שבטח יתברר שזה סתם עבריינים שסוגרים פינה, ואז באה המציאות ושצפה והרסה את הסכר ונאלצתי להודות שהמצב פח. 

הודעות הטקסט החלו לזרום, בעברית ובאנגלית. חברים ומשפחה פה, קולגות מארה"ב שם. ערב לפני הפיגוע המריאו מכאן לא מעט אמריקאים שהגיעו לארץ לבקר. אחד מהם, איש חמוד להפליא, לן במלון ליד כיכר דיזנגוף, ושמחתי מאוד שבחר לא להאריך את שהותו בעוד לילה. 

בשלב מסוים ניתקתי את אספקת החדשות לווריד וחיפשתי קצת אסקפיזם בטלוויזיה. מצאתי סרט אימה חביב, ז'אנר שכבר שנים אין לי שום משיכה אליו. ניסיתי להיזכר בתקופה שבה נהגתי לכבות אורות ולצפות בטינאייג'רים אמריקאים מסתבכים עם שדים מהגיהנום ורוצחים סדרתיים מהפרברים. אחרי כמה דקות הבנתי – אלה הרגלי צפייה מתקופת האוטובוסים המתפוצצים בתל אביב. כנראה שכשהמציאות מפחידה מספיק, עדיף לברוח לפחד נשלט וקל יותר להכלה.

גם למחרת אני מזהה דפוסים מוכרים כשאני מדווש לקפה. המבטים החטופים לצדדים, חוסר השקט. בדרך כלל בשישי בבוקר אני רוכב עם אוזניות, הפעם הרעיון של הניתוק מהסביבה הלחיץ אותי. משהו ערני ודרוך ולא נעים זקף ראש. דפוסי החרדה והפחד חיכו בסבלנות. הרגשתי כמי שמאוורר את בגדי החורף בתחילת העונה הסוערת ומגלה סוודר ששכחתי מקיומו. מה שלמדתי במלחמת המפרץ, במבצעים, בגלי הפיגועים, נחרט עמוק ולא נשכח. 

גם בטוויטר חזרו לריטואלים המוכרים, לפיזוז על הדם במגוון צעדים וסגנונות, עוד לפני שהמחבל נורה והאיום הוסר, בינתיים. ימנים שמתגעגעים לשקט המדומיין בתקופת ביבי, תל אביבים שמריצים דחקות על סוג האנשים שמסתובבים בדיזנגוף בחמישי בערב. זה היה יכול להיות חצי משעשע אם לא הייתי קורא במקביל הודעות של עמיתה לעבודה שמסתתרת בבר לא רחוק מהאירוע, מבועתת כולה. צייצנית אחרת סיפרה שעמיתה מאוקראינה שלחה לה הודעה ותהתה אם הכול בסדר. אם אנשים בקייב דורשים בשלומך, המצב כנראה באמת רע.

בקפה למחרת תהינו עד כמה העיר תהיה עמוסה היום אם בכלל, ואיך מספרים את כל זה לילדים, שעוד לא סיימו עם חרדות הקורונה ועכשיו צריכים להתמודד עם כל זה. בעוד ימים או שבועות גם הגל הזה יחלוף עד העונג הבא, וישאיר עוד צלקת קטנה בנפש, לא הראשונה ולא האחרונה, עוד חרדות לאפסן בארון הישראלי הגדוש.

אני לא מבין את המונח הזה, פריווילג, אמר החבר שלי. אני לא קיבלתי שום דבר בחינם, סתם ככה. עבדתי קשה בשביל הכול. מה קשור המוצא שלי, העדה ובכלל. הוא צודק, הוא באמת עבד קשה. הוא גם הגיע ממשפחה לא פשוטה שלא לומר שבורה, כפית כסף לא היתה שם. הוא באמת היה צריך לעשות הכול בעצמו. 

ועדיין, הוא פריווילג. אולי קצת פחות ממני, ובכל זאת. גדלנו ברעננה הלבנבנה, על כל המשתמע מכך – מוסדות החינוך, התווית. אני בטוח שכשהמערכת התחילה לעבוד ולבדוק נתונים זה צץ ועלה, עיר המגורים שלנו, המוצא, אני בטוח שכל אלה השפיעו על השיקולים של הצבא, למשל. אבל הרבה לפני כן זה התחיל אצלנו בראש. מה מגיע לנו ומה לא, מה הכיוונים שפתוחים בפנינו, ומה סגור. 

הסכסוך התורן ברשת הוא על גזענות נגד אשכנזים. זה התחיל בדודו אוואט, לשעבר שוער נבחרת ישראל, היום סוג של סלב ובעל דעות מוצקות ושליליות על אשכנזים ושמאלנים. אוואט צורף כפרשן לערוץ הספורט וכוס התה סערה. ב"הארץ" פורסם טור דעה על גזענות נגד אשכנזים, והוויכוח בטוויטר יצא לדרך. 

ויכוח מטומטם לגמרי, אם יורשה לי. 

החבר ההוא ואני לא חשבנו על המוצא שלנו מעולם. לא היינו צריכים. אף פעם לא שלחתי קורות חיים ותהיתי איך יגיבו לשם המשפחה שלי, אף פעם לא הגעתי לראיון עבודה וחששתי מאפליה כי סבא וסבתא שלי הגיעו מאירופה. הם יקלטו שאני לבן מתחת לשיזוף ויעדיפו מישהו אחר! אבל זה מעבר לזה. כשראיתי חדשות, כשקראתי עיתונים, כשהסתכלתי ימינה ושמאלה – כמעט בכל עמדה בכירה ראיתי גברים לבנים. להקות הרוק שאהבתי, מפקדים בצבא, מנהלים ועמיתים במקום העבודה, בעלי בתים, סגן מנהל סניף הבנק, מנהלי בתי ספר ועוד ועוד ועוד. כמעט בכל מקום גברים לבנים. אז החיים מפחידים ומלאי אי ודאות, אבל היי, אני גם אשכנזי וגם גבר. כנראה שיהיה סבבה. 

ועכשיו טוויטר מלא בצייצנים שזועמים ונעלבים. הם שולפים את נשק יום הדין – סבא וסבתא שלהם ניצולי השואה – ומספרים על קללות פה ומכות שם. הכול נכון, ומיותר, ובאמת לא נעים. אבל במבחן היומיום הטיעונים האלה מגוחכים. גזענות לא נמדדת במכה קלה באגו. זה כמו לצאת נגד שחורים בארצות הברית שמכנים לבנים בשמות גנאי – מגוחך, ילדותי, פריווילגי. 

גזענות נמדדת בחיים עצמם. במשרות שלא תקבל בגלל שם משפחה, בבדיקות בטחוניות בשדה התעופה כי העור שלך שחום, ביחס הלא מודע של מערכת המשפט, המשטרה, במודלים לחיקוי שאין לך כי האנשים על המסך לא דומים לך ולסביבה שלך. אני מניח את כל זה, אני לא יודע, כי מעולם לא חוויתי שום דבר מכל אלה. גדלתי בידיעה ברורה שהכול פתוח והכול אפשרי, בלי לנסח לעצמי בכלל שזה קשור לעדה או מוצא, כי כשאתה שייך לאליטה זה קצת כמו מים לדג, כל כך מובן מאליו עד שאין צורך במילים כדי להסביר. ככה זה, הכי טבעי שיש.

אחיי האשכנזים, תנשמו עמוק. בסוף בסוף כל זה יהיה מאחורינו. הילדים שלי – רבע תימנים, אגב – לא יבינו מה כל הסיפור, או אולי הנכדים שלהם. ואם אתם נעלבים, נורא פשוט תגגלו את שרי הממשלה הנוכחית, או מנהלי החברות הגדולות במשק, תספרו כמה אשכנזים יושבים שם (גברים!) ותנו לרוגע להתפשט לכם בשכמות. פתרון בדוק. 

נכנסתי שלא בטובתי לוויכוח עם מכחיש חיסונים בטוויטר. לזכותי ייאמר שזה היה קצר, אבל כאן נגמרת שורת הזכות. זה אידיוטי להיכנס למריבות רשת, "אל תאכיל את הטרול", הוא אולי הדיבר הראשון של עידן האינטרנט. פעם נכנסתי לוויכוח פוליטי כי ישבתי במכונית חונה מחכה לתינוקת שתתעורר והשתעממתי עד מוות, אבל הפעם לא היה לי אפילו את התירץ הקלוש הזה.

אני מניח שמה שלחץ לי על הכפתור היה השילוב של זחיחות וחוסר מודעות. הציוץ שהתחיל את הכול היה משהו בנוסח "בזכות שלוש זריקות תקבלו עליונות מוסרית וצדקנות עצמית". נניח רגע לעילגות – הרי ברור שמדובר במקרה קלאסי של הפוסל במומו פוסל, אדם שמביט מלמעלה על מה שהוא רואה כעדר מתחסנים ומתנשא להנאתו. עשיתי את הטעות והגבתי, ואחרי חילופי דברים קצרים ניתקתי מגע. 

אבל נותרתי סקרן. רוב האנשים סביבי – בעולם האמיתי והוירטואלי – דומים לי בסך הכול, כולנו לכודים איש איש בבועתו. רציתי לנסות ולהבין קצת את צורת המחשבה של אדם שכל כך רחוק ממני בדיעות ובתפיסה, ואולי גם לפענח איך מתעלמים מהררי המידע שכבר נאגר על המגיפה, ונצמדים לתיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות – ולמה.

נכנסתי לפרופיל של האיש והתחלתי לקרוא. הוא היה עקבי – רוב הציוצים שלו עסקו בקורונה מאותה זווית ספקנית-אינדיבידואלית. מצאתי שם פיסות מידע נטולות הקשר ועומק כמו סרטונים קצרים מהפגנות, כמה שניות מראיונות טלוויזיוניים וצילומי מסך של כותרות. שוטרים מכים מפגינים נגד סגרים וחיסונים, אמירה בודדה של רופא לגבי תופעות לוואי של החיסונים ועוד. כל פיסת מידע כזו מגיעה ללא הקשר או לינק לראיון המלא, הכול ערוך ומוגש באופן מגמתי ומדויק. 

היו גם לינקים לכתבות ומאמרים. רובם ככולם מאתרים אנונימיים למדי, אלא אם מדובר באייטם שהצייצן רוצה לתקוף, כמו כתבה על סגר בויינט. כניסה לאתרים מגלה לא פעם פער לא קטן בין הכותרת, שזכתה להבלטה בציוץ, לתוכן עצמו, ובטח שאין ניסיון להעמיק ולבדוק. יש גם כמובן אזכורים והשוואות לגרמניה הנאצית, ואזהרות מהשלטון הטוטאליטרי שבדרך בחסות הקורונה.

הדבר הבולט ביותר בחשבון הוא מה שאין בו. לא תמצאו בו לינקים לאתר של ה-FDA ולנתונים ולמידע שם, לא למחקר של קופת חולים כללית על תופעות הלוואי וכו', לא לנתונים מגופי חדשות גדולים על אחוז הלא מחוסנים שמאכלסים מיטות בבתי החולים. התעלמות מוחלטת מכל דעה ממסדית, אלא אם אפשר לחלץ ממנה בדל של ספק.

והשאלה שמטרידה אותי היא למה בעצם ללקט בפינצטה רק את המידע שמזין את הפקפוק וההתנגדות? למה להקשיב למומחים ולהדגיש את התואר והניסיון שלהם ("פרופסור מאוקספורד!") כשזה מתאים, ולהתעלם מהרוב המכריע של אנשי הרפואה והמדע כשלא? אני חושב שהתשובה טמונה באחד הציוצים בחשבון שמצהיר בעליצות ש"if you're reading this you're part of the resistance". כי כמו עם הנאצים, כולם רוצים להיות ברזיסטנס. 

אף אחד לא רוצה להרגיש חלק מעדר, חסר שליטה, מאוים על ידי מגיפה חסרת פנים. הנראטיב שמציעים מתנגדי החיסונים סקסי ומושך בהרבה – אנטי ממסדי, הרואי, אינדיבידואליסטי. הכול קונספירציה, הכוח בידיים שלך, רק קום ותילחם. מצאתי את עצמי מתפתה, כמה נוח היה להאמין שיש מוצא אינסטנט מהשגרה המדכדכת של בדיקות ומסיכות ובידודים.

אבל העובדות נמצאות שם, מביטות בי במבט מאשים. לא נותר אלא לחסום עוד מכחיש חיסונים שבטוח שההיגיון הפרטי והנבער שלו מנצח את המדע, לוותר על הצורך בשליטה ולקוות לימים שפויים יותר. להתחסן, להיבדק, ולתת למדע לעשות את שלו. למרות מאמצי הפייק רזיסטנס.

קשה היה לעמוד בפני ההזמנה בציוץ: ״תנו לי את השירים הכי מביכים ושלא יעלו על הדעת שאתם בכל זאת אוהבים – אלה שהם הרבה אחרי גילטי פלז'ר; אלה שפשוט אסור שמישהו אי פעם יידע שאתם אוהבים כי אתם פשוט תמותו.״

נכנסתי לסחרור תרבותי קטן. מצד אחד ההגדרות היו ברורות, מצד שני אנחנו בטוויטר. כיכר העיר הווירטואלית שבה הגרדום כבר מוכן, וכולם מסתובבים עם עגבניות רקובות במחסנית ועוד אחת בקנה. כולם משייפים ציוצים, מבריקים רפרנסים תרבותיים, מנסים להיות הכי מגניבים בתחומם, מסקס ועד פוליטיקה. 

ההעדפות התרבותיות שלי הן נוצות טווס, מכשיר חיזור לעת מצוא. הספרים שאני מציב בספרייה, פלייליסטים פומביים בספוטיפיי, טי שירט של להקה. כולם נועדו לשדר טעם מסוים, השתייכות לאיזה מעמד תרבותי ספק אמיתי ספק מדומיין, תו איכות. פעם אלה היו ספריות הדיסקים והספרים בבית, אני יכול לחשוב על עלמה אחת לפחות שהתחלתי איתה לא מעט בזכות מדף הספרים הלוהט שלה. היום ההעדפות שלי חשופות בכל מדיה חברתית באשר היא.

התגובה לציוץ טמנה בחובה סכנה כפולה: אם אצייץ שירים מביכים במיוחד מה יהיה על התדמית. מנגד, בחירה מתחכמת מדי תהיה כמו קלישאת ראיונות העבודה, מה החולשה שלך – פרפקציוניסט. מבט מהיר על התגובות גילה לא מעט שנפלו למלכודת הזו. חלקן כללו שירים ירודים לכאורה שמעידים בעצם על טעמו האקלקטי והרענן של הצייצן. אחרים זינקו בחדווה לביצה והתפלשו בחדווה עם קרן פלס ובוני אם.

בחרתי באופציית ההתפלשות. היה משהו משחרר ברעיון של פטור מהצורך לקבל אישור וחיזוק מקבוצת שווים אמורפית למדי, שמן הסתם קיימת בעיקר בראש שלי. קדימה להוריד מסיכה ולנענע:

דף לפארד, אחת הלהקות המטופשות ביותר שקמו אי פעם ושלנצח תזרוק אותי חזרה לימים מאושרים במיוחד בתיכון

גן חיות, סוג של להקת בנים עם השפעות של אקסל רוז, עם שיר שהייתי מזמר לצאצאה כשהייתי שולף אותה מהאמבטיה בשינוי מילים קל (״אני האבא שלךךךךך״)

קני רוג׳רס, האיש והעוף המטוגן, בבלדת קאנטרי שאני מכיר את המילים שלה בעל פה

כל אחד מהשירים האלה עקף את שריון הפאסון שלי בנקודה כלשהי בזמן. כי שמעתי אותו ברגע הנכון, או עם האנשים הנכונים. יש עוד המון כאלה – פופ אייטיז, רוק כבד, הייר מטאל, קיטש מהעולם ומישראל, שירי ילדים שנתקעו לי בראש לנצח. הם לא ייצוגיים וכנראה לא יקדמו שום מהלך מול אף אחת, אבל הם כיף לגמרי. 

ועוד משהו: חברה מוצלחת במיוחד אמרה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדבר. אם היא אוהבת שיר היא אוהבת אותו, אין גילטי בהקשר של פלז׳ר. אבל על דרגת זן כזו אני לא מנסה אפילו לחלום בינתיים. 

בשבוע שעבר הגעתי לקבל את הזריקה השנייה שלי. קיבלתי צמיד וכוס קפה, אבל לא קתרזיס או הקלה. גם לא תופעות לוואי של ממש. הכול נשאר בדיוק אותו דבר. לא הרגשתי שחר חדש מפציע.

בדרך חזרה נהג המונית אמר "בשעה טובה" וברדיו דיברו על מתנגדי החיסונים. את המשך השבוע, בהיעדר תחושת ניצחון בזכות הזריקה בכתף, העברתי בזעם קל על האנשים האלה, מכחישי המחלה, חסרי האחריות החברתית, בני החושך שמפנים כתף קרה למדע ולקדמה. איזה כיף זה להרגיש כעס שכולו צדק מוחלט.

בדרך כלל כשאני מתמלא כעס צדקני אני טועה. צייצנית שאני עוקב אחריה בטוויטר כתבה שהיא לא מתחסנת והתעצבנתי ורציתי לכתוב דברי תוכחה ועצרתי. יש משהו קל מדי בזעם הקדוש על מתנגדי החיסון. נוח להביט בהם כקבוצה הומוגנית אחת, ולהפוך אותם לאחר האוליטמטיבי. קל לעשות את זה עם כל קבוצה בעלת מאפיין ברור: חרדים, ערבים, חובבי ג'אז – בחר את המיעוט שמתאים לך. 

אז ברור שאבחר במתנגדי חיסון. ערבים הם מיעוט-שק-אגרוף לימנים. חרדים? מתאימים לטיפוסים דוגמת ליברמן, אדם סביר לא יוכל להתעלם מהניואנסים בין הזרמים, מהפער בין אחריות ההנהגה לאחריות הפרט. אבל מתנגדי חיסונים? איזה כיף! הם מציבים את עצמם מהצד השני של המתרס בעצמם, נגד מדע, נגד עובדות, מתיימרים להיות מומחים בנושא שלא למדו, איפה הקלשון והלפיד שלי.

הבחורה מטוויטר בשנות השלושים המוקדמות שלה. חברה חכמה אמרה שאולי היא חוששת שהחיסון יפגע באפשרות שלה להפוך לאם. האם זה באמת חשש כל כך מופרך? האם באמת כל כך לא לגיטימי לפחד מחיסון חדש, שנוצר במהירות שיא בתקופת משבר, ושהממשלה שמנסה לשכנע אותך לצרוך אותו היא אותה אחת שמתנהלת כמו שכונה מתחילת התקופה המשונה הזו? 

כלומר גם בקרב מתנגדי החיסונים יש ניואנסים. רמות שונות וסיבות שונות של פחד ורתיעה. אנשים שצריכים עוד קצת זמן כדי להגיע לנקודה שבה יתגברו על החשש, וכאלה שאי הוודאות נוגע אצלם בנימים רגישים במיוחד.

ויש גם את הפלג הקיצוני, המיסיונרים, אלה שמדברים על שלטון פשיסטי ושבבים נסתרים במזרק, אלה שקובעים תורים ולא מגיעים כדי להרוס מנות חיסון. כאן הכעס קל ומוצדק. אני חושד שחלק מהאג'נדה הנסתרת שלהם היא להעניק תוקף לקיום שלהם ביקום קר ומנוכר. הם מציבים את עצמם מחוץ להמון, ונהנים מאשליה של שליטה, עליונות על כל השאר. יפים צודקים וחכמים. 

בדיוק כמו שאני מרגיש מולם.