כשנסעתי לטיול הגדול אחרי הצבא ידעתי בעיקר שאני רוצה לנסוע למקום אחר – במובן של שונה לחלוטין מזה שאני נמצא בו. אני מניח שזו היתה תגובת נגד למדים, לתחושת המכבש שמשטח אותך לחלק מעיסה כללית אחת, לשגרה על סטרואידים. 

נזכרתי בתחושה הזו כשצעדנו בערב בטוקיו, ומולנו עבר איש בבגדי ריצה עם מסיכת אריה על הפנים, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. זו תחושה שמלווה אותי כל רגע בטוקיו, מפגש עם ציוויליזציה זרה, חייזרית. דומה מאוד אבל שונה לגמרי. 

יש משהו מתעתע בנסיעות לחו'ל אני רוצה להתרחק מהמוכר, לנשום אוויר אחר, ואז נוחת בבירות אירופאיות ומרגיש בבית העירוני שלי, כי הכל קצת דומה. יש איזשהו מתח בין הרצון לגלות ולחוות הרפתקאות לבין הצורך בביטחון, המוכר והידוע. 

בטיול ההוא במזרח ברחתי למקומות אחרים ורחוקים ומצאתי את עצמי רוב הזמן עם ישראלים, מתבונן מבחוץ על עולם מוזר. ההבדל המרכזי בין יפן למזרח של אחרי הצבא – תאילנד, נפאל, הודו – הוא ששם הרגשתי זר, אבל מביט על אנשי מדינת עולם שלישי מהצד וקצת מלמעלה. 

ביפן הזווית שונה. טוקיו מרגישה כמו עיר מהעתיד, חכמה ויעילה יותר. החל מהתחבורה הציבורית המדויקת ועד לאסלות חכמות עם לוח מחוונים שלא היה מבייש חללית של נאס"א. הפעם אני זה שמגיע ממדינה מתקדמת פחות, מבורדקת יותר. 

אני מסתובב בטוקיו ומרגיש בה זר באמת, אולי בפעם הראשונה. וזה נפלא. 

שבועיים לפני היא יודעת עם מי היא בחדר.

ומה הסדר במקלחות.

שבוע לפני היא יודעת מה היא תלבש לטיול (בשלב האריזה מתגלה גמישות מסוימת מחד, וחוסר מקום בתיק מאידך).

ארבעה ימים לפני אני מקבל רשימה מדויקת של רכישות לקראת הטיול (קליק ירוק או אדום, פרינגלס בטעם טבעי ועוד). בעת ביצוע הרכישה אני מקבל ס.מ.ס שמעניק לי חופש לבחור חטיפים נוספים. אם בא לי.

יומיים לפני היא בלחץ, אם תספיק לארוז, אם לא תשכח כלום.

יום לפני היא מגלה ששכחה את הרשימה שהכינה. אבל לא משנה, היא זוכרת מה צריך באמת.

בארוחת הערב ביום שלפני היא מראה את החולצה שהכיתה הכינה במיוחד. ואז עולה שאלה מסביב לשולחן: "תגידי נגה, מה המסלול?"

היא חושבת על זה רגע ואז מושכת כתף. "אין לי מושג. אני אף פעם לא זוכרת לאן בדיוק מטיילים".