הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

ביום שלישי התעוררתי מהאזעקה, ואחרי שהתמקמנו במקלט ראיתי שהכריזו על הפסקת אש החל משבע, והבנתי שעכשיו, אחרי שהחליטו להפסיק להילחם, שני הצדדים יפוצצו אחד על השני כל מה שהם יכולים עד לדקה התשעים, ולא נותר לי אלא לחכות ולסמוך על המזל העיוור.

ישבנו במקלט וקיוויתי ממש חזק שהדירה שלי, ששרדה עד כה, לא תחטוף דווקא במטח האחרון. ואז קראתי על באר שבע והתמלאתי צער וכעס וקצת בושה על הדאגות הקטנוניות שלי. ואז יצאנו החוצה, ופתאום לא ברור אם הפסקת אש, או הפרות והפצצות וטהרן תרעד, ומשהו בי התערער.

אני יודע להתמודד עם משברים. די מהר הבנתי שבסדר, מלחמה, ואלה כללי המשחק, וזה עלול להימשך תקופה. אבל ברגע שקיבלתי דרך הכותרות זריקת תקווה קטנה שהנה זה נגמר, הכל הפך לבלתי צפוי ובלתי יציב. טיל ששוגר אחרי השעה היעודה, מטוסים בדרך לנקום, טראמפ מצייץ, ואני מרפרש עמודי חדשות ומנסה להבין מה צפוי לי, אזעקות ומקלטים? שלום של אמיצים?

ונגמר. הבריון הג׳ינג׳י של חצר בית הספר העולמית הכריז על שלום כזה או אחר, והופ, ממחר הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום. ויום אחרי שנקין, שהיה ריק ושקט כל ימי המלחמה, היה עמוס ועתיר תורים לקפה כאילו כלום. וגם אני הייתי כאילו כרגיל אבל עייף, כי לפני שנרדמתי חשבתי על מה אם תהיה אזעקה בכל זאת, ולא הכנו תיק למקלט, והתעוררתי בארבע בבוקר ולקח לי זמן להירדם. 

וכל צליל אופנוע מקפיץ את האוזן, ואני הולך ברחובות ופתאום מודע לכך שאני לגמרי בטווח של טילים משלל מדינות שיכולים לעוף לכאן לפתע. השגרה עשתה קאמבק, אבל משהו בבסיס נסדק. וחשבתי שהנחיות פיקוד העורף היו צריכות להיות משהו בנוסח ״נגמרה המלחמה, בעוד כמה ימים נחזור לשגרה, בינתיים קחו לכם זמן לעבד ולהתאושש. בכל זאת עברתם חתיכת אירוע״. 

וביום שישי נסעתי למסיבה, ובהזמנה נכתב שכל אחד צריך להביא שתייה ואוכל משלו. ניגשתי למטבח, אל שישיית המים המינרליים שקניתי ביום הראשון למלחמה, שיהיה לשהות ארוכה במקלט או בדירה שאין בה חשמל ומים זורמים כי טילים. ובמקום שהמים האלה ישמשו אותי כדי לשרוד מצור הם עזרו לי לעבור לילה של פיזוז, ויש בזה נחמה קטנה. עשו מסיבות, לא מלחמה. 

בדיעבד זה היה טיפשי למצוא את עצמי באמצע אימון איגרוף כשהאזעקות התחילו. כמו שאמר לי אחר כך חבר, כנראה שמכות לראש באמת פוגמות בשיקול הדעת. אבל הייתי חסר שקט וחרד מדי. הכותרות דיברו על מתקפת טילים מאיראן ב-12 השעות הקרובות, ומה יכולתי לעשות, לסדר את הבית למקרה של ביקור בליסטי? אימון נראה כמו חלופה מוצלחת. 

יש משהו מפלצתי בהודעות האלה מראש, בדחיסת אקט ברברי של הרג והשמדה למעטפת מאורגנת. כמו ביריון שמודיע שהיום בין ארבע לשש הוא יגיע אלי הביתה ויפרק לי את הצורה, אבל באופן מתון. בלי לשבור יותר מצלע אחת – הרי הוא לא רוצה הסלמה. וכך מודיעים לנו על טילים שמשייטים להם בדרך, אנחנו מכריזים על מטוסים שעוד מעט ימטירו פצצות, הכל מאורגן, מסודר, מנומס. קצת דומה לאיגרוף ולאמנויות לחימה בכלל – אריזה של הדחף הבסיסי לשבור עצמות למערכת של כללים וחוקים.

דיוושתי למכון ברחובות נטושים, לא נותר זכר לנהגים העצבנים שניסו לחצות פקקי ענק כדי להגיע הביתה לפני המשלוח מאיראן. התחלנו באימון, עובדים על תרגיל מראה: אני נותן אגרוף והיריב צריך להחזיר בדיוק אותה מכה. מכיוון שאני יודע מה מגיע אני יכול להתאמן על הגנות ומכות נגד. ואז מתחלפים. תהיתי אחר כך האם גור, המאמן המופלא שלנו, החליט על התרגול המסוים הזה כי הסימבוליות מצאה חן בעיניו.

האזעקות התחילו בערך באמצע האימון. במשך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתאגרפים בזמן שגור מקריא כותרות, אבל מהר למדי נשברנו ופרשנו כל אחד לטלפון שלו, לגלות אם מישהו היה בדיוק בזירת הפיגוע ביפו, להרגיע צאצאים מפוחדים, לבדוק שכולם בטוחים. והאדרנלין התפוגג, והמציאות פלשה, ולא הייתי בטוח מתי לצאת הביתה, כמה זמן לחכות, ואיך אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

אבל נגה היתה תקועה בתחנת רכבת, קצת מבוהלת על הרציף, בלי דרך להגיע למרחב אחר, מוגן יותר או פחות, ופתאום הכול היה ברור. חיכיתי לקצת שקט מאזעקות, דהרתי הביתה, חולף על פני עוד רוכב אופניים בודד וזוג שרץ עם הכלב, הזמנתי מכונית ונסעתי לאסוף את הילדה, מרגיש סוף סוף מועיל ועם מטרה ברורה. 

בערב שכולו בופה של פחדים ודחפים קמאיים, האינסטינקט האבהי היה המנה הכי מוצלחת ומנחמת. ואחרי שהכול נגמר לא רציתי ללכת לישון, מוצף אדרנלין ופחדים שהודחקו, תוהה אם יהיו עוד הפתעות באמצע הלילה. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר סתם ככה, מהלחץ, כי כל הכיף פה. איראן, דונט שוט.

והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא. 

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.