ארכיון תגים | טכנולוגיה

AI ואני, סיפור על אהבה וחשד

״אז מה חברה שלך עושה?״

״היא מעצבת גרפית במשרד פרסום״

״והיא מתכוננת ליום שבו AI יחליף אותה?״

זו היתה עוד שיחת פינת קפה בעבודה, אבל היא גרמה לי לעצור ולחשוב. צמד האותיות הזה, AI, עולה כמעט בכל שיחה, והזדחל ונכנס וכבר שינה את צורת העבודה והתפקוד היומיומיים שלי באופן קיצוני. משימות שהיו לוקחות יום יומיים מבוצעות תוך דקות, והאופן שבו אני צורך ובודק מידע לגבי כל דבר, מטיולים ועד מיחושים, אחר לגמרי משהיה לפני פחות משנה. יש בזה משהו נפלא, יש בזה משהו מפחיד. 

אופנות, מגמות ובאזוורדס יכולות להיות מתעתעות. כל כך הרבה פעמים קראתי על המהפיכה הבאה, הטכנולוגיה שתשנה הכול, ובסופו של דבר נשארתי עם גירסה קצת אחרת של אותה מציאות דלוחה. האינטרנט ופייסבוק ישנו את העולם ויביאו לשגשוג הדמוקרטיה, חלוקה שוויונית של מידע, האביב הערבי. עם מה נשארנו? טראמפ, פוטין ומתנגדי חיסונים. 

כתבתי בימי בעיתונות על באג 2000 וסוף העולם, קראתי כותרות על הסארס והאבולה שיכחידו את כולנו, חיכיתי להתפוגגות שכבת האוזון הבלתי נמנעת ובסוף הגיע עוד יום ראשון והחיים המשיכו. מצד שני, כשהילדים שלי אמרו שהם מודאגים מהידיעות על נגיף מסין אמרתי להם בדיוק את כל זה, והופ – סגר של שנתיים. מדי פעם כשהילד צועק זאב, יש באמת טפרים ומלתעות מעבר לשער. 

ה-AI נראה כמו הדבר האמיתי. אני משתמש בו כדי לכתוב פוסטים ומיילים בעבודה, אבל גם כדי לקבל רעיונות, לתמצת הררי מידע לכמה נקודות, להפוך מסמך למצגת בלחיצת כפתור. אני מרגיש לפעמים כאילו אני מרמה, מעביר את העבודה שלי לעבד דיגיטלי מנומס שעושה אותה במקומי. זה מטלטל. אם הוא עושה הכל כל כך טוב ומהר למה צריך אותי? 

וזה עלול להיות מנוון, קל להסתנוור מהניסוחים הקולחים והמהוקצעים ולא לשים לב שחלקם מלאכותיים, אוסף מילים יפות שלא אומרות דבר. הדגש עובר מכתיבה ויצירה לעריכה ואוצרות, וקל להתרשל, לדלג על שלבים, ולהעתיק ולהדביק את מה שהעוזר הדיגיטלי ייצר בלי ביקורת ומחשבה. מבחינתי זה האתגר הגדול של העידן החדש, לא לאבד שיקול דעת וביקורתיות, לא להירדם בשמירה. הבינה המלאכותית היא קיצור דרך, דילוג נינוח על שלבים, אבל האחריות על היעד הסופי נשארת שלי בלבד.

עמית לעבודה טען שאנחנו בתחילת שינוי גדול יותר מהמהפיכה התעשייתית. זה מפחיד אותי. אני מנסה ללמוד, להישאר בחזית, לאמץ ולחבק את הטכנולוגיה החדשה, לכבד אותה ולחשוד בה. ולהתייחס אליה בסופו של דבר כעוד כלי שאני משתמש ושולט בו, ולא נבלע והולך לאיבוד בתוכו. ולשמור על איים של עצמאות. הפוסט הזה למשל, כמו אלה שבאו לפניו ויבואו אחריו, נכתב על ידי בינה אנושית מתוחזקת בקפה. נראה לי שזה מספיק.

מלחמת אין ברירה (?)

ביום השני אחרי סיום האנטיביוטיקה הרגשתי את העננה מתפוגגת ונעלמת, המוח שב ומתבהר, התחלה של חזרה לעצמי. שבועיים הקפצתי כדורים כאילו הם אם אנד אמס. לא נהניתי, ונשארתי עם כאב בטן קל ותהיות לגבי הרפואה המודרנית. 

זה התחיל במיחושים מטרידים, הלאה לבדיקות שונות ונגמר במרשם לשני סוגי אנטיביוטיקה, כדי להכחיד חיידק מעצבן שהתנחל אצלי בבטן. הרעיון של הטיפול בגדול: יש גורם מפוקפק שעבר לגור בעיר, ואין לנו דרך למגר רק אותו. לכן נפציץ את הכל, נחריב, נשמיד נאבד ונכתוש, וכך – ביחד – ננצח. לא חכם, לא ממוקד, לא מוסרי, אבל זה מה שיש. 

לא אהבתי את זה, אבל התייעצויות עם אי אילו גורמים הבהירו שאין כרגע פתרון אחר. דגש על כרגע. אנחנו חיים בעידן הדיגיטלי, רוכבים על מהפכת ה-AI, ואז מגיעים לקופת החולים ומקבלים טיפול שלא השתנה בהרבה מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת. אולי זה לא מפתיע: רופאים החלו להועיל באמת רק מאמצע המאה ה-19. עד אז הם האמינו בהקזת דם וגרמו לרוב נזק. רק ב-1847 הבין רופא הונגרי בשם איגנץ זמלווייס שכדאי למנתח לשטוף ידיים לפני שהוא מתחיל לעבוד עם האיזמל. עמיתיו חשבו שהוא מטורף, הוא אושפז אחרי התמוטטות עצבים, הוכה על ידי השומרים במוסד ומת שבועיים אחר כך – כנראה מזיהום של אחד מהפצעים שגרמו לו המכות. המסקנות שלו לגבי מים וסבון התקבלו על ידי הממסד רק שנים אחרי מותו. 

אני מניח שעמיתיו של זמלווייס היו בטוחים שהם חיים בעידן מוזהב של מדע וקדמה. כל דור, אולי למעט אומללי תקופת המגיפה השחורה,  בטוח שהוא בחזית הטכנולוגית. תמיד חשבתי שיש משהו קסום בלקחת כדור קטן והופ – כאב הראש מתפוגג. השבועיים שעברו עלי בבליעת מספר לא סביר של כדורים ערערו את תפיסת העולם שלי. יש משהו מקומם בידיעה שאתה גורם לעצמך נזק רק כדי למנוע – אולי – רעה גדולה יותר. 

ז׳אנר שלם של טיפולים – מהקרנות עד אנטיביוטיקה – דוגל בגישה של השמדה טוטאלית כי אין ברירה, במקום טיפול חכם וממוקד. זה מרגיש כמו סוף של תקופת ביניים, הרפואה עדיין לומדת ללכת אבל עוד לא רצה ומדלגת. אנשים כבר לא מתים היום מכל זיהום קטן, תוחלת החיים עלתה וילדים גדלים בנחת בהנחה שההורים שלהם טרחו לחסן אותם נגד חצבת. ואחרי כל זה אם יספרו לי שהטיפול לא עבד וצריך לחזור עליו, סביר שאגיד לא תודה, ושבמקום מלחמת חורמה 2, אנסה את אופציית הדו קיום. לפחות עד שרופא או מדען מהפכן יגלו את קפיצת הדרך הבאה.