ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.