נגה דיברה איתי לא מזמן על ״שפת האהבה״. מדובר בספר שמתיימר להציג חמש אפשרויות שבהן בני זוג מביעים אהבה. זה יכול להיות באמצעות מילים, או  בילוי זמן איכות יחד אם אתם שתקנים או עילגים ועוד כל מיני. נזכרתי בכל זה כשיצאתי לא מזמן לדרינק יום הולדת של חברה, ואחת מהחוגגות התחילה לשאול אותי שאלות. והרבה. מצאתי את עצמי בראיון על מי ומה אני ונהניתי מכל רגע. 

אני לא בטוח לאיזו קטגוריה זה נכנס, אבל אין ספק שאני אוהב ששואלים אותי שאלות. זה מראה על עניין, אכפתיות, רצון להעמיק ולהכיר. למה דווקא זה עושה לי נעים בבית החזה? אולי כי בבית שלי זה לא היה מקובל, לחקור ולחפש תשובות. 

אני חושב שאני יכול להבין למה. זה היה בית זהיר ולמוד הפתעות לא נעימות. ב״יוגה״, הספר שאני קורא עכשיו, כותב עמנואל קארר שכשהחיים מחייכים אליך הם מתכננים להכניס לך אגרוף לפרצוף. אני מניח שאחרי מספיק אגרופים כאלה אתה כבר לא מתפתה לתהות ולברר לגבי החיוך. כששואלים שאלות עלולים לקבל תשובות שלא מעוניינים לשמוע, שקשה להתמודד איתן. זה לפתוח דלת בלי לדעת מי או מה ייכנס.

ולכן אני שואל והרבה, לפעמים קצת יותר מדי. כמו שתומר אומר לי כשאני תוהה לגבי דברים שאין לו עניין לשתף בהם או סתם עובר איזשהו גבול: ״אבא, אתה לא רגוע״. אבל אני מתקשה להפסיק. אני חושש שאם לא אשאל את הילדים שלי שאלות הם יחשבו שאני לא מתעניין. לא אוהב. 

זה לא פשוט לשאול. צריך לנסח בעדינות, לא להניח הנחות מראש, לא לעצבן. להקשיב לתשובות ולשאול שאלות המשך, ולהתייחס למה שנאמר ולהיות אמפתי. עבודה קשה, אמנות הראיון. לפעמים תומר עונה בקוצר רוח, לפעמים מנדב קצת מידע, ולפעמים, כשכל הכוכבים מסתדרים, משתף פתאום ומספר עוד לפני שהספקתי לשים סימן שאלה בסוף משפט. 

אני רוצה להאמין שהפגזת השאלות הקבועה שלי סודקת איזו חומה, נותנת לו תחושה שהוא יכול, כשהוא רוצה, לחלוק ולספר. זו תאוריה יפה אבל אני חושד בה. כנראה זה עניין של תזמון ומזל, סביר שהיה מספר לי הכל ברגע המתאים בכל מקרה. אולי. זה לא משנה. אני שואל בשבילי לא פחות משאני שואל בשבילו. ככה אני מדבר אליו אהבה, שיתמודד.

זה נגמר מהר מהצפוי ומה שנשאר מכל זה הוא מוזיקה מוצלחת. יצאנו כמה פעמים, היא שלחה לי פלייליסט מוצלח ממש, ואז זה התנפץ על איזה סלע מחלוקת קטן. וזהו. בשלב מסוים כל דבר יכול להפוך למשבר שלא צולחים. כולם רגישים, כולם מסתובבים עם המון טריגרים מוכנים ללחיצה על החזה.

אחד החברים הטובים שלי הוא ירושה ממישהי שיצאתי איתה לפני שנים. הם היו שותפים לדירה, והיא חשבה שזה יהיה רעיון טוב אם הוא ואני נלך יחד לבירה. היא צדקה. זה היה לפני יותר מעשור. היא ואני יצאנו שלושה חודשים, החבר וסכין לחם משובח שהיא קנתה לי במתנה מתפקדים עד היום. 

יש כל מיני דברים שנשארו מאחור ממערכות יחסים, חלקן ארוכות, חלקן של שבועות ספורים. יש ספרים שקניתי לפי המלצות, מתכונים שבישלתי, מוזיקה ששמעתי, סרטים וטלוויזיה שראיתי. מחמאות שקיבלתי בספקנות, עלבונות שלקחתי ללב, תובנות על מה שעושה לי טוב, מה שעושה לי רע, מה שאני מדחיק ומתעלם ממנו בזמן אמת ומבין את זה רק בדיעבד. 

ויש תמונות ושיחות שנחרטו בראש, ולפעמים הגעגוע הוא לסיטואציה בודדה, לערב מוצלח, לשיחה משמעותית, לאיך שהרגשתי בנקודה מסוימת. ובמקרה אחד גם געגוע גדול לילד לא שלי, וזה אולי הכי מוזר והכי קשה. 

והרבה תובנות על מקומות שאני לא צריך להיות בהם ונוטה לקפוץ ראש לתוכם בחדווה בכל זאת. ותחושה של חוכמת הבדיעבד. פעם קניתי ספר שהמליצה עליו מישהי, המשלוח הגיע כמה ימים אחרי שהעניין הסתיים והותיר טעם רע, ולילה אחד כשלא הצלחתי להירדם התחלתי לקרוא אותו. ואחרי כמה עמודים חשבתי לעצמי שאני מזהה את החוויה, שהכתיבה משחזרת בדיוק מה שהרגשתי איתה, רעש וצלצולים ורושם, ומרוב מאמץ התעייפתי מאוד והצלחתי לישון. 

גם עם אוצרת הפלייליסט זה נגמר לא מוצלח, אבל יש בו כמה שירים מעולים ממש שלא הייתי מכיר אחרת. וכמו עם חוויית הקריאה בספר ההוא רק הפוך, זה קצת מזכיר את העלמה, ומשמח שגם מקטעים רעים, לפעמים עד חרטה ממש, נשאר משהו טוב. 

"למי שעייף ממשחקים" אני קורא, ומשליך שמאלה.

אני לא מיתמם. הכוונה ברורה לי – לא מחפשת סטוץ אלא מערכת יחסים. לרוב זה מנוסח בעוד אי אילו משפטים בפרופיל. "לקשר רציני", "מתה לעוף מכאן לתמיד", "מישהו לרוץ איתו" (מרתונים, פחות בעניין של 100 מטר משוכות), "קשר אמיתי". ובכל זאת, עניין המשחקים צורם לי במיוחד.

יש ז'אנר שלם של ירידות על הניסוחים הסטנדרטיים באפליקציות להכרויות. אני, מטבע הדברים, שוחה בקלישאות נשיות, אבל מידידות וטוויטר אני מבין שהגברים לא שונים בהרבה. זו מטרה קלה מדי. הפורמט מלחיץ, חשוף, מגוחך, מכוון לקלישאות. ניסוחים מפותלים ומתוחכמים לא מניבים תוצאות, בעיקר כי אף אחד לא קורא אותם. הבנתי את זה סופית כשמישהי כתבה לי שהיא מחפשת להקים בית יהודי חם. נו.

https://twitter.com/WonderCaia/status/172069076410171393

אבל עניין המשחקים מציק לי. מישהו כתב על זה בטוויטר, "כן, סיימתי עם שלב המשחקים, אני מוכן להשתעמם איתך עד שנמות". כי זה העניין עם משחקים: הם מייצגים את כל מה שכיף, לא רציני, כבד, משמים, שגרתי. הם ההפך מאנשי הייטק שמדברים על תיק המניות והמשכנתא שלהם, ההפך מללכת לישון מוקדם כי מחר 12 שעות במשרד, ההפך מסידורים בבנק, משרד הפנים, העירייה, ההפך מלומר את הקלישאה הנכונה במקום הנכון, ההפך מלפסוע בנתיב הישר אל הסוף הבלתי נמנע.

כשהייתי ילד חששתי מהשלב שבו אהפוך למבוגר אחראי ומשחקים יהפכו למשהו שכבר לא ראוי, לא מתאים לגילי. כיום אני מוצא את עצמי סוגר על תורות וזמנים בפלייסטיישן עם הילד. פעם, כשהם היו קטנים, הם גם הסכימו לשחק איתי במשחקי קופסה. אני לא מוכן לוותר על החלק הזה, במובן הרחב. וזה נכון גם לאפליקציות, להיכרויות, לדייטים, לסקס.

https://twitter.com/_Fireshine/status/931576718644609024

ואני לא מבין את הניגוד, את הצורך בקביעת מטרה סופית וסופנית. גם מרומנים ומערכות יחסים קצרות למדתי על עצמי, על העולם, על אחרים. אם לקחת את קלישאת ה"מישהו לרוץ איתו", "בלי משחקים" נשמע לי לפעמים כמו מישהו שהחליט לרוץ מרתון ולא מוכן להתחיל בריצות קצרות או סתם לשוטט בשדרה בלי קו גמר באופק.

מישהי אמרה לי פעם שהיא מחפשת את הגבר המושלם, רק שלפעמים יש גבר שמושלם ללילה אחד, ולפעמים לשבועות או חודשים או שנים. איך אפשר לדעת? לא תמיד אפשר. לרוב, אני גם לא רוצה. אני גם חושד באנשים שמצהירים הצהרות, שמגדרים את עצמם, ממסגרים ומסדרים כי אחרת זה מפחיד, כאוטי, לא נשלט. אני חושד שהם החליטו מה הם רוצים, החלטה רציונלית, שלאו דווקא מסתדרת עם התחושות והרגשות. גם אני עושה את זה לפעמים. זה נוח וקל.

קשה לי עד בלתי אפשרי לדמיין את עצמי היום במערכת יחסים ארוכה ומחייבת. אם האלים ירצו וזה יקרה, אני מקווה שזה יהיה עם חובבת משחקים.

מישהי קראה לי "מגהדוש בנזונה". זו לא הפעם הראשונה שמעליבים אותי, כן? בגיל מסוים, באורח חיים מסוים, בעיקר בתל אביב, זוכה אדם לשלל כינויים, מחמאות, עלבונות, סופרלטיבים. מאחורי הגב, מלפניו ומצדדיו. אבל זה היה חידוש, כזה עוד לא היה לי.

זה היה בגלל סיום קשר, וגם זה לא חדש. נפרדתי בעבר. יצא לי להיות האיש הרע, אבל ממש. זה לא נעים להסתכל בראי ולא למצוא ולו סיבה מקלה אחת בבבואה, רק דמות של נבל מניאק. העלבונות שהוטחו בי אז היו מוצדקים ונספגו היטב, ממתינים לזנק אל פני השטח בהזדמנות הראשונה.

רק שהפעם לא היה לי מושג למה. הכינויים הגיעו בלי הוראות הפעלה. החלטתי לא להיעלב. ואז נעלבתי בכל זאת. התחלתי לפשפש בעבר הקרוב כדי להבין מאיפה זה בא, מה עשיתי? זה חלק מהעניין, ככה זה עובד, ההתמודדות עם הלא ידוע. כשמישהו כועס ומסרב לנמק הנטל עובר אלי. אולי גם הפעם יצאתי פח, מניאק, בנזונה (ומגהדוש!) אבל איך אני יכול לדעת? לא נותר אלא לחפור ולשחזר, לבחון ולשקול, לחשוב בלופ אינסופי איפה טעיתי, מה החמצתי, איך יצאתי מגהדוש.

או בנזונה.

אני אוהב לכעוס. יש בזה כוח, זה גל שקל לרכוב עליו. אני מרגיש חזק כשאני כועס, ומי יסכים לוותר על תחושת עליונות לטובת הסברים ועימותים? למה לתת לספק להרוס את המומנטום? לשם מה לוותר על שחור-לבן לטובת מורכבות ורב מימדיות וכל החרא הפוסט מודרני הזה? עדיף לכעוס ולשתוק ושהצד השני ייחנק, הבנזונה.

או מגהדוש.

וזה לא שכעס הוא אנרגיה רעה אם אתה לא בודהיסט. הוא כבר עזר לי לצאת ממערכות יחסים לא טובות ועבודות מתסכלות. הוא רק קצת ממכר, קצת קל מדי. אגו טריפ. וגם אני, יש להודות, ניצלתי אותו כאן. לא התקשרתי לברר, לא ניסיתי להכיל. עצבים וניתוק מגע ודי. היי, שניים יכולים לשחק במשחק הזה.

"מגהדוש בנזונה" – נשמע קצת כמו רובוטריק. כזה שהופך אחר כך לג'יפ האמר, או כל מכונית אחרת שבה נוסעים בניזונות-נובורישים-מגהדושים עם זין קטן. אם להסתכל על הנקודה החיובית נחמד להיתקל גם בשלב הזה של חיי בחידושים והפתעות. אבל בשורה התחתונה זה מבאס ומעצבן. מגהמעצבן. בנזונה של מעצבן. לפחות אני לא מסתכל בראי ורואה שם מניאק. סתם איש נעלב וכועס שכדאי שידרבן את העלילה ויתקדם.

יש לי חברה שניהלה מערכת יחסים של כמה חודשים כי שיעמם לה בשדה התעופה. אחרי שכבר מיצתה את הדיוטי פרי היא התיישבה בצד על קפה יקר מדי ושלחה סמס ארוך לאקס. משם זה הידרדר לפיאסקו ידוע מראש אבל היי, משעמם זה לא היה.

לנוצרים יש דעה מוצקה על הקשר בין ידיים חסרות מעש לשטן, ובמקרה הזה יכול להיות שהם עלו על משהו. בשבוע החולף יצא לי לחשוב לא מעט על מה השעמום גורם לי לעשות. אני לא מדבר על כמה דקות להרוג בלי משחק ראוי לשמו בסמארטפון או בהיעדר ווי-פי. אני מצוין בלבהות ולחשוב. החברה מהפסקה הקודמת לא חזרה לאקס הבעייתי רק בגלל העיכוב בטיסה. אני מדבר על שעמום במובן העמוק יותר. על חוסר שקט פנימי שמכריח אותך, כשיש לך את המשאב המסוכן הזה זמן, להסתכל על החיים שלך מהצד, לגבש דעה ולקבל החלטות.

שיעמם לו

זה דפוס שחוזר על עצמו. אני מחפש את היציבות והביטחון שיש בזוגיות, בהתמקצעות בתפקיד הנכחי בעבודה, בעמידה במקום. ואז נתקף חוסר שקט בואכה חרדה. הכל יציב מדי, רגוע מדי, ברור מדי. אין עניין ואתגר מצד אחד, ויש את החרדה מהנפילה. אם לא אטפס למעלה, אולי אתחיל ליפול למטה בלי להרגיש – בהתחלה לאט, ואחר כך, כשאשים לב שהקרקע מתקרבת מהר מדי, כבר אי אפשר יהיה לעצור את זה.

לפני יותר מעשור ישבתי בפינת העישון של "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס והסברתי לעמיתה לעבודה למה אין לי שום רצון או צורך להתקדם ולהעמיס על עצמי עוד אחריות וכאב ראש. כמה טוב לי להיות עורך, עכשיו כשאני כבר מיומן ומהיר ושולט במלאכה, ולכתוב מדי פעם על נושאים שמעניינים אותי. גם טוב וכיף בעבודה, גם זמן פנוי למכביר אחריה לקרוא ולראות סרטים ולשחק במחשב. אני חושב ששנה אחר כך כבר לא הייתי שם. התקדמתי הלאה. לתפקיד בכיר יותר בארגון אחר, ומשם בזיג זג לא ברור עד לעבודה הנכחית המוצלחת מאוד שלי.

שזה אחלה, לא? להתקדם, להתפתח, לקבל משכורת שמנמנה יותר. אם הייתי חי בשלום עם השקט והיציבות הייתי מדשדש במקום, תקוע. ובכן אני לא בטוח. יש משהו מתיש ושוחק במחזוריות הזאת. ואני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מסוגל להישאר באותו מקום ולהפוך למוצלח יותר במשהו אחד מסוים שאני עושה. יש לחוסר המנוחה הזה מחיר. ומילא אם רק אני הייתי משלם אותו. לדברים שעשיתי בשם חוסר השקט הזה היו השלכות גם על חיים של אחרים, על הילדים שלי. והיו התנסויות והרפתקאות שהותירו מאחור צלקות שלא יימחו.

נכון לעכשיו לא משעמם לי בכלל, שלא לומר אולי קצת מעניין מדי ואם אפשר להרגיע זה יהיה נחמד. אני מקווה להיות מספיק חכם בפעם הבאה כדי לבעוט לעצמי בתחת כשחוסר השקט ירים ראש וינסה לברר מה עושים עכשיו. לא בונה על זה.