הסנונית הראשונה התגלתה מאחורי הבר של לוציפר הי״ד. נכנסתי למקום שהיה הבר הקבוע שלי, וליד ברז הבירה עמד ילד מהגן של נגה. הוא היה רחוק שנות אור מהפעוט החמוד בן הארבע שזכרתי, כולו תל אביבי מסוגנן ועגמומי, אבל זו היתה התנגשות עולמות שעד אז חיו בהפרדה מלאה, האני ההורה והאני של הימים בלי ילדים נתקלו זה בזה. טלטלה. 

כמו כל מידור והפרדה גם זו היתה קצת פייק. האשליה שאפשר לנהל שתי מציאויות שונות באותה טריטוריה. אחת של גני שעשועים, מסגרות חינוך וחוגים, והשנייה של ברים ומסיבות, שתי שכבות שונות על גבי אותה עיר. כמו כל מידור והפרדה זה עובד עד שזה לא עובד, ומציאות אחת זולגת אל תוך השנייה.

הילד מאחורי הבר היה אנקדוטה משעשעת לספר לחברים, לא יותר. נגה היתה עדיין בתיכון, הילדון שהפך לברמן היה מקרה קצה לא מייצג. המשכתי הלאה. השנים חלפו, לוציפר נסגר, ובבתי הקפה, הברים והמסעדות שלי צצו והופיעו עוד ועוד ילדים לשעבר. הם מזגו בירה ומכרו לי מאפים, ואז החלו לצוץ גם בהופעות ואירועים. לעתים זיהיתי אותם, לא פעם שמעתי מתומר ונגה שנצפיתי פה ושם מבלי שהיה לי מושג. פעם אחת אפילו צולמתי בלי ידיעתי בהופעה של הג׳ירפות. פרנויה.

הבעיה בזיהוי לא נבעה רק מזיכרון גרוע. מעורבות הורית בחיי החברה של הילדים עוברת אבולוציה: זה מתחיל בפליידייטס מפוקחים שמחייבים אינטראקציה גם בין ההורים, ולאט לאט הכללים הופכים נזילים יותר. לא חייבים הורה מכל צד, לא חייבים לבדר את הצאצאים, והנה הם בכלל קובעים דברים בינם לבין עצמם, הולכים לחבר אחרי בית הספר וחוזרים בתחבורה ציבורית, והנה התחלנו עם הצופים וחוגים, והם מתחילים לצאת לבלות בשעות שהולכות ומסלימות, ופתאום אני רואה את הילדים פחות ופחות, והחברים שלהם נעלמים מהשטח, מפציעים לרגע ברחוב, נכנסים למכונית בשעת ערב מאוחרת כשאני מסיע משם לכאן, וזהו.

וכך כשאני נתקל בהם פתאום במקומות הבילוי שלי אני צריך ליישב את דמות הכמעט אנשים האלה עם תמונת הילד שנותרה חקוקה בזיכרון, ולהתמודד עם המסקנות המתבקשות על הזמן שחולף וגילי המתקדם. בחודשים האחרונים העניין מסלים – תומר ממלצר במנזר, החברה שלו בבר אחר, יש מקומות שנהגתי לצאת אליהם וגם תומר פוקד, אלה כבר לא עולמות מתנגשים, הם מלופפים זה בזה באופן חסר תקדים ומוצא. 

בשישי ישבתי עם חברים במנזר, מביט בתומר מדלג משולחן לשולחן ומעריץ אותו מרחוק. מישהי מיושבי השולחן הציעה לי שאכטה, בדיוק כשתומר חלף על פנינו, קלט את מה שקורה, ובלי למצמץ או להסס אמר לי ״אבא, תירגע״. קפולסקי, הנה אני בא.

לא מזמן חל קצר תקשורתי בבועה שלי סביב הסוגיה הנפיצה של דין וחשבון. הפרטים לא חשובים, עניין של ״כמה זמן לקח לך לענות״. המהות כן: מדי פעם אנשים – שאינם הילדים, האמא, או הבוסים שלי – חושבים שיש להם תביעה טריטוריאלית על הזמן שלי. מתי אני פנוי, תוך כמה זמן אני עונה. זה לא נגמר טוב.

ההגדרה המילונית של דין וחשבון היא ״פרָטי דברים שהתרחשו או שנאמרו״. קל ופשוט, לדווח מה נאמר ומה קרה. מה שמעלה את השאלות: לדווח למי? מתי? למה בעצם? מי אתם בכלל שאני צריך לדווח לכם משהו, כוסעמק?

לבוסית שלי יש זכות לבעלות על נתח נכבד מהלו״ז השבועי שלי, לא כולל שעות לא סבירות, שבתות וחגים. במקרה של ילדים והורים מדובר בזכויות של 24/7 וזה בסדר. עד כאן הכל ברור. מה לגבי חברים? בנות זוג? ומה כללי החנה בבלי של ווטסאפ ומסנג׳ר ואימיילים, ואמוג׳יז במקום טקסט ווי כחול כן-או-לא. מעייף.

כשדורשים ממני דין וחשבון נלחצים לי כל מיני כפתורים: רגשות אשמה, פחד מנטישה, מתגובת נגד אם לא אלך בתלם. וכל זה מעורר התנגדות וכעס, כי מי שדורש ממני דין וחשבון מצמיד תג מחיר לתקשורת האנושית שרציתי – עבודה, חברים, ילדים. ואף אחד לא אוהב את הרגע שבו מגיעה הדרישה לתשלום. 

אני רואה את התגובה של שרי הממשלה האיומה שלנו ומזהה כעס דומה. הם הגיעו לתפקיד מתוך שילוב של אגו, תאוות כוח ואולי קורטוב של תחושת שליחות. הם באו לקצור פירות, ופתאום דורשים מהם לקחת אחריות, לתת דין וחשבון. והם מתמרמרים ומיתממים, אף אחד לא סיפר להם שצריך גם לשלוף את הארנק בסוף הארוחה. 

יש המון מיתוסים ואגדות סביב הנושא הזה של מחיר, מעוץ לי גוץ לי והלאה. מבטיחים הכל כשרוצים משהו – קשר, כוח, ביטחון – ומדחיקים את ההשלכות. לפעמים החשבון נראה לי מופרך, אני מרגיש מרומה. לפעמים אני לוקה בקמצנות, או מגלה מאוחר מדי שהעסק לא נראה לי. הרבה פעמים זה עניין של קצר בתקשורת. אחד הצדדים לא הבין את המקום שלו, לא היה סיכום מראש על התנאים, או שכל אחד הבין את מה שהיה לו נוח להבין. 

אני צריך להיות זהיר יותר בהגדרת ההבנות מראש, וגם בבחירת האנשים שאני מבלה בחברתם. אבל בעיקר בלהבין מראש מה אני באמת רוצה וכמה אני יכול ומוכן לתת כשמגיע הזמן והחשבון מוגש. 

החלק הכי קשה בקרב התרחש קצת יותר משבועיים לפניו. זה היה אמור להיות עוד אימון קשה, עם תשעה סיבובי קרב בסופו. בשלב הזה כבר הייתי אמור להיות רגיל ומוכן, אבל בסיבוב הרביעי הרגשתי שנגמר לי האוויר. אני לא מצליח לנשום, והפניקה מציפה אותי. איך אני ממשיך עכשיו? אי אפשר לעצור כי מתכוננים לקרב, ומה יחשבו עלי אם אשבר פתאום? המשכתי לסיבוב הבא, ולזה שאחריו, בטוח שבכל רגע אני קורס ומוותר, מנסה לנשום ולבלום את החרדה בו זמנית, ואיכשהו צלחתי את הסיבוב האחרון. 

והלכתי הביתה בתחושת כישלון קשה, ורק בבוקר הבנתי שלהפך, הגעתי לנקודת משבר ועברתי דרכה. את המחסור הזה בחמצן הרגשתי עוד פעם פעמיים בהמשך, כולל בקרב עצמו. את הפניקה לא.

למקום השני ברשימת הרגעים הכי קשים הגיעה בלי מאמץ ההמתנה. ששת השבועות שלפני, אבל בעיקר יום האירוע עצמו. קמתי בשבע בבוקר, עליתי לזירה בתשע בערב, וביניהם השתוללה רכבת הרים רגשית. רגע אחד אני רגוע ומוכן, ובמשנהו אני היסטרי ושוקל הגירה מהארץ, למעלה למטה, נו כבר בוא נגמור עם זה, הו לא זה מתקרב. והזמן נמתח ומתכווץ.

מה שמוביל למספר שלוש במצעד הרגעים הכי קשים בקרב: העלייה לזירה. ארגנתי את הציוד שלי, צעדתי לכיוון זירת האירוע כשאני מזהה פרצופים מוכרים בקהל ונחרד ממה שהם הולכים לראות, לא מבין מה אני עושה שם ואיך אני אמור לתפקד. עליתי לזירה, מבועת, הסתכלתי על היריב שלי עומד בצד השני, והיה לי ברור שזה ייגמר בבכי.

ואז נשמע הגונג, וכאילו מישהו לחץ על מתג הידיים עלו לשמור פנים, הרגליים התייצבו בתנוחה הנכונה, והגוף התחיל לעבוד – מכה, מגן, מתחמק. אין לי מושג לגבי הפרטים, ראיתי סרטון שבו בן דמותי עושה דברים שאני לא זוכר. אבל לכל אורך הקרב הרגשתי לגמרי בשליטה. הפחד והפניקה לא נעלמו, אלא הפכו למעין רעש חלש ומרוחק, ולכלי שימושי: בכל פעם שהרעש גבר, כשהרגשתי מכה שחודרת את ההגנות שלי, זה היה סימן לצופף שורות, לזוז, ולהתחיל מחדש. אין לי מושג אם הייתי טוב יותר או פחות מהאיש בצד השני, אבל אני יודע בוודאות שהייתי הכי טוב שיכולתי להיות. זה לגמרי מספיק. 

הגונג נשמע בפעם האחרונה, חיבקתי את האיש שניסה לשבור לי את האף עד לפני שנייה, ותם ונשלם. ירדתי מהזירה מאושר אל הילדים שלי שבאו לראות את אבא חוטף מכות, ותומר אמר שראו שאנחנו זקנים אבל הייתי מעולה, ונגה אמרה שהייתי יותר טוב מהיריב, ואלו היו המחמאות הכי מוצלחות שיכולתי לקבל. זה היה רק קרב אחד מבין יותר מעשרים באותו ערב, ולא בין החשובים שבהם. אבל זה היה הקרב שלי.

אני אסיר תודה: לאנשים המעולים שהתאמנו איתי, נתנו לי טיפים ועצות, ואז היכו אותי עוד קצת. לגור ורום, אגרופים מפלדה ולב מזהב, שאימנו וכיוונו ודייקו אותי, ואז עמדו בפינה שלי בכל מובן אפשרי, ולאמיר, היריב שלי, שהיה נחמד לפני ואחרי, והכריח אותי לעבוד קשה והחטיף לא מעט בזמן אמת.

ומעל כולם תודה להגר המופלאה, גם על הקרב עצמו, אבל בעיקר על המועדון שבנתה בדמותה – מקסימום מקצוענות, עבודה קשה וכבוד, ואפס טסטוסטרון רעיל ומאצ׳ואיזם, מה שהופך אותו למקום שמתאים גם לאנשים כמוני, ומושך אליו אנשים שתענוג להתאמן איתם. לא הייתי מאמין שאעשה אי פעם משהו כזה, וכיף לגלות שאפשר ללמוד דברים חדשים על עצמך גם אחרי גיל 50: על קושי והתמודדות וגבולות, וכמובן, לפני ואחרי הכל, על כמה חשוב – הכרחי! – לשמור פנים.

היה רגע בזמן שבו הבנתי שזה לא עובד, למרות שחשדתי כבר קודם. הקרב בעוד שבוע ומפלס החרדה עולה ויורד בתדירות ומהירות של רכבת הרים, ואסטרטגיית ההתמודדות שלי היתה: פרופורציות.

שזה בגדול להסביר לעצמי בטון שקול שהיי, אני לא חטוף בעזה, כאן זו לא השואה, כבר קפצתי ממטוס בצבא, נולדו לי ילדים, היתה לי תאונת אופנוע, עשיתי כל כך הרבה דברים יותר מסוכנים ו/או הרי גורל מלהחליף מהלומות בכפפות ומגן ראש עם עוד אדם מן היישוב, למשך שש דקות בסך הכול.

וכל זה טוב ויפה ונכון, ולא מועיל בכלל. 

ישבתי על הספה, חצי שעה לפני אימון, והבנתי שכרגע, בעולם הקטן והצר שלי, זה הדבר הכי מלחיץ בנמצא, ושמה לעשות? יצורים רציונליים אנחנו לא. וכמו שאמר המר״ן ברוס ספירנגסטין על היחס שלו למוזיקה: מצד אחד זה רק רוקנ'רול, ומצד שני זה הדבר הכי חשוב בעולם. 

ונזכרתי בגיל ההתבגרות של נגה, ואיך ניסיתי לעזור להוריד את הלחץ ולאזן באמצעות המילה שהפכה לאחת השנואות עליה, מילת הפ׳, מה שכמובן הוביל לריבים וויכוחים, כי כשאתה בעין הסערה הפרטית שלך זה באמת לא משנה אם היא קטנה ומקומית, אם זה טורנדו שחי רק בסלון שלך בזמן שבחוץ שמש ושמים כחולים. כל אחד ורוחות הסערה שלו.

הלכתי לאימון, חטפתי והחטפתי, ולמחרת בבוקר שלחתי לנגה הודעת התנצלות על פעם. והפסקתי לנסות להדחיק ולעצור, והתחלתי לשחרר וללכת עם זה, לקחת את הלחץ ולתעל אותו בשמאל וימין אל השק. יאללה מכות.

כבר שנים שאני רוצה לעקוב אחרי הילדים שלי. לשתול מצלמות ומיקרופונים, לשגר סוכנים שינטרו וידווחו על כל תנועה של היעדים המודיעיניים שהם יוצאי חלצי.

הורים לילדים קטנים לא יבינו. הילדים שלהם הם קצת כמו הבדיחה על איך אתה יודע אם מישהו טבעוני – הוא כבר יגיד לך. עד גיל מסוים אתה נדון לשמוע הכל בפרוטרוט כשרוב המידע לא מרתק במיוחד, בלשון המעטה. מי עצבן בגן, כמה שערים הובקעו במשחק הכדורגל בבית הספר, לא בדיוק דוסטויבסקי. 

אני לא יודע לומר באיזו נקודה מתחילה דממת האלחוט. זה פיחות זוחל, לא שמים לב בהתחלה, והשקט מבורך. במקום אחר צהריים של משחקי קופסה וגינות שעשועים אתה מוצא את עצמך חופשי לנפשך. פתאום הם הולכים לחברים לבד, ולחוגים, ולצופים, ושטף המידע הלא נורא מעניין הופך לזרזיף. פתאום גר איתך בבית עוד אדם בוגר לכאורה, ואין לך מושג מה קורה בחיים שלו.

כשתומר היה בכיתה ח׳ תפסתי אותו מבריז מבית הספר. הוא יצא מהבית של אמא שלו, ובמקום לעלות על ההסעה צעד לבית שלי. אלא שבאותו בוקר התעוררתי באופן חריג מאוחר ממש, וכשיצאתי לעבודה נתקלתי בו בשביל הכניסה. שנינו קפאנו במקום. ואחרי בירור קצר ונזיפה מינורית אישרתי לו לזרום עם היום החופשי. עברו שנים עד שזה היכה בי פתאום – זו לא היתה ההברזה הראשונה. הוא נתפס פעם אחת, אבל רק האלים יודעים כמה פעמים הוא הצליח לנצח את המערכת. ולי לא היה מושג. 

כי ידע הוא כוח, ואי הידיעה מפחידה אותי. המכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה, ומה אם הילדים שלי עוברים דברים שהם לא חולקים איתי, וכשיתברר הנזק כבר יהיה מאוחר מדי? מה קורה כשהם מסתובבים שם בעולם ללא השגחה, בלי להחזיק לי את היד? 

מישהי אמרה לי השבוע שהיא היתה רוצה להתקין בתוך הלב של הבן שלה מראה חד כיוונית. היא רוצה לעקוב ולראות מה הוא מרגיש, מה הוא עובר באמת. זה מנצח את סוכנות הריגול שלי עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. איזה רעיון מפתה, ולא משנה כמה ברור לי שהוא לא בריא. 

אחרי כל סיפור פציעת הברך של תומר שאלתי אותו למה ניהלנו שיחה פתוחה באמת על מה שעובר עליו רק בארבע בבוקר בחדר מיון. הוא חשב על זה רגע, וענה לי שאמא שלו ואני הם לא האנשים שהוא רוצה לדבר איתם. יש לו חברים שזה התפקיד שלהם. אתם, הוא אמר, רשת הביטחון. וחשבתי שזה בריא ומדויק והכרחי, שלב בהיפרדות הבלתי נמנעת. אבל אם רק הייתי יכול להתקין מצלמות בעולם ומראה חד כיוונית בלב שלו, הייתי עושה את זה עכשיו. יושב עם חבילת טישו ומנסה לא להתערב, ומחזיק אצבעות שיהיה בסדר. 

קודם שמענו את הרעש, טרטור המנוע המאיים, ואז הוא פרץ פנימה, דוהר כמו עטלף מהגהינום. 

המגרש היה שקט למדי עד לאותו רגע. אני והצאצאה קלענו לסל בצד אחד, שני ילדים שיחקו בצד השני, ומסביב רק דממת אחר צהריים של רחוב תל אביבי צדדי. ואז הגיע האופנוען. הוא היה כבן 8, רכוב על אופנוע צעצוע חשמלי עם צליל שנע על המנעד שבין מכסחת דשא לבואינג. הוא דהר פנימה, מזגזג על המגרש, עובר קרוב מדי לכדור, קרוב מדי למשחקים בו, קרוב מדי לחיים שלי.

אחריו הגיעו אבא וילד נוסף, רכוב על סקייטבורד. האב נראה נינוח. הם התפרסו על הטריטוריה. החצר של בית הספר לאמנויות גדולה למדי. יש מגרש כדורסל, לידו רחבה ריקה בערך באותו גודל, ועוד שטח קטן ועליו שולחן פינג פונג. היה ברור שהאב המסוים הזה לא מאמין בתוכנית החלוקה. ילד אחד ניצל את מלוא הרחבה לאימוני סקייטבורד, השני טס עם האופנוע על מגרש הכדורסל, משם לרחבה, וחזרה. האב הפטיר מדי פעם קריאות אזהרה כלליות, שלא ישתולל מדי, בלי לרדת לפרטים.

הוא לא נראה איש רע, האבא. לגמרי מתאים לכל הסטריאוטיפים של מרכז תל אביב. אם הייתי רואה אותו ברחוב הייתי מניח שהוא הצביע מרכז ושמאלה, משתתף בהפגנות בקפלן, בטוח שהוא מהטובים. אבל בסופו של דבר אנחנו בישראל. המגרש, הרחוב, כולם טריטוריה, שטח להשתלט עליו, להפגין בעלות. החיים כמאבק בלתי פוסק על המשבצת שעליה אתה עומד, כי מישהו – אמיתי, דמיוני – יחמוד אותה. 

זה נכון בשטחים, זה נכון בעיר הגדולה. אז מה אם יש מקום לכולם. לרגע לא עלה על דעתו של האב להגיד לבן האופנוען להגביל את הדהירה לשטח שבו לא משחקים כדורסל. מה פתאום להגביל? כולם רוצים להשתלט על הכל. בוויכוח על הרחצה המופרדת במעיינות, וגם במגרש הכדורסל. המטרה היא לא להבין איך כולנו נסתדר במרחב ביחד, אלא איך אני אקבל את שלי על חשבונך. מישהו תמיד דורש שיוותרו בשבילו, טוען שמגיע לו יותר. דו קיום על סכינים.

בסופו של דבר הילד התרסק. סיבוב חד מדי, נפילה כואבת, בכי גדול. האב לקח אותו על הידיים, טרטור המנוע נדם. המשכנו לשחק על המשבצת שלנו, עד הפולש הבא.

יש בתל אביב חסר בית שדומה באופן חשוד למנכ״ל שעבדתי תחתיו פעם. מבנה הגוף, הפנים, צבע השיער. גירסה קיצונית ואכזרית של הופרדו בלידתם. בכל פעם שאני רואה אותו אני תוהה לגבי אי הצדק האולטימטיבי הזה. האם בנסיבות אחרות, בשינוי קל של תנאי פתיחה ומהלך חיים, הם היו יכולים להתחלף. המנכ״ל על הספסל בשדרה, חסר הבית עם גג מעל הראש בסיליקון ואלי.

זה נושא שמעסיק אותי לא מעט. הייתי אמור לגדול עם אב אחד, גדלתי עם אחר. עד כמה זה השפיע, האם הייתי היום אדם אחר, המנהל חיים שונים. הילדים שלי מדברים על השפעת ההורים. החל מסתם תלונות וכלה ב״אתם יצרתם אותנו״, רוצה לומר – אתם אחראים להכול (או לפחות לכל מה שרע). מה יחסי המרכיבים בקוקטייל האישיות הזה של אופי, גנים ונסיבות? 

השבוע נכחתי באירוע קרבות איגרוף שארגנה הגר פיינר, האישה והאגדה. הזירה היא מקרה מבחן מעניין לשאלת המה קדם למה: שני מתאגרפים באותו משקל ובאותה רמת ניסיון עומדים זה מול זה. לכאורה תנאי הפתיחה שווים, אבל מהר מאוד אפשר לראות מי התאמן ברצינות ומי עיגל פינה או שלוש, מי הגיע נחוש יותר ומי פחות, מי גמיש מנטלית מספיק כדי לבצע התאמות ושינויים תוך כדי תנועה ותחת מטר חבטות. 

אבל מנטליות ואופי לא מספיקים. המתאגרפים הם אלה שמכים ומתחמקים בזירה, אבל מעליהם מרחפת דמותו של המאמן. או המאמנת: הגישה של הגר לאימונים היא בסגנון עדות הגסטאפו. זו לא השכונה הישראלית הטיפוסית כאן, אלא הקפדה על כל פרט, חזרה שוב ושוב ושוב על טכניקה, אפס ויתורים. ובזירה זה ניכר. קל לראות מי מחזיק ידיים למעלה כדי להגן על הפנים כמו שצריך גם כשהוא עייף, למי יש טכניקה משוכללת, ומי סתם משתולל ולופת את היריב כי אין לו כבר חמצן או מושג מה לעשות. מצד שני, לא כל הלוחמים שלה סיימו את הערב עם היד מונפת אל על.  

מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה עם תשובה שעיקרה כאוס וחוסר ודאות. אם נלהק את המאמן/ת בתפקיד ההורים, ואת הלוחמים בזירה כילדים, ברור שיש כאן ערבובייה שקשה למצוא בה נקודת התחלה וסיום מוגדרים. המתאגרף הוא לא יציר כפיו של המאמן, אבל לא יגיע רחוק בלי כל מה שקיבל ממנו לפני שעלה לזירה. יש כאן תמהיל לא ברור של הכנה ואופי, מנטליות ובחירות שנעשות בן רגע ותחת לחץ, ובסופו של יום גם לחיים עצמם. יום רע, שריר שנמתח, חברה שעזבה. 

כולנו רוצים נרטיב לינארי, כולנו רוצים סיבה ברורה, אבל אין. יש את מה שקיבלת, את מה שבחרת, ואת מה שאתה עושה עם זה עכשיו. ומזל. הרבה מזל. ולשמור פנים, תמיד, ליתר ביטחון.

חבר טוב אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים: יקר, לא בריא וההיי הכי מוצלח שאי פעם תגיע אליו. ולאיש יש תאומים, הוא יודע על מה הוא מדבר. 

כל מחקר תורן יודע לספר שאנשים נטולי ילדים מאושרים יותר. קל. מספיק לחשוב על שעות השינה שנוספות והחרדות שפוחתות כדי לדמיין את החיוך הזחוח על פני אלה שידם מעולם לא נשלחה אל מוצץ. שלא לדבר על הרווחה הכלכלית, או כמו שנגה אמרה לי פעם – ״אבא, אם לא היינו היית טחון״. מצד שני, כשעוברים לדבר על תחושת משמעות הורים תופסים את ההובלה ולא מביטים לאחור. 

אני מניח על המשקל מצד אחד את הלילות הלבנים, הביקורים בקופות חולים עם הבלחות לחדר מיון, החרדות מכל מה שעלול להשתבש (בגן, בבית הספר, בכביש, בצבא) ורגשות האשם, המון רגשות אשם. בצד השני אני מניח את ההצדקה לקיום. התשובה לשאלה הבסיסית של למה בעצם לקום בבוקר ולהמשיך עם כל זה. והמאזניים נוטים באופן שאינו משתמע לשני פנים לצד השני. כשזה מגיע למשמעות, הורים מנצחים בנוקאאוט.

לפעמים האמונה הזו מתערערת. לפעמים המשמעות מגיעה עם סאונד אפקט צווחני על זה שאתה חרא של אבא, טענות ומענות, האשמות מוצדקות יותר או פחות ותחושת כישלון מפואר. הקלישאה מדברת על הביטחון של גבר לבן פריבילגי ממוצע שמשוכנע שהוא יודע לעשות הכול, אבל זה כאין וכאפס לעומת הביטחון של טינאייג׳ר שמקסימום עשה בייביסיטר, אבל בטוח שהוא יודע הכול על הורות נכונה עד מושלמת, וישמח להסביר לך איפה טעית עם דוגמאות ומראי מקום. זו משיכת חבל ההיבריס – מי אחראי לתוצר הזה שנקרא אדם? עד כמה ההורים אשמים בכל מה שרע, עד כמה הם יכולים לקחת קרדיט על הטוב? בגיל מסוים הילדים שלך זוקפים לזכותם את כל מה שמוצלח ומשליכים את השאר על אמא-אבא.

הם גם לא לגמרי טועים. הורות היא כמו משחק מחשב שתוכנת להיות חסר סיכוי, אתה תמיד תפסיד בסוף. הא לך בני אנוש קטנים שאתה אחראי לגדל ולעצב בזהירות ובקפידה, בשעה שאתה עייף וחרד וסוחב את המטענים שלך מהילדות ובכלל, וצריך גם לחיות ולעבוד וכל הג׳אז הזה. והופ הנה טעות קריטית, והנה צלקת שהשארת בלי לשים לב אפילו, איזה כיף. במובן מסוים זה לא לגמרי רע. בסופו של דבר צריך לייצר נפרדות, הטעויות עוזרות לצאצאים לצאת לחופשי.

איך מנצחים את כל זה? לא מנצחים. מחכים וסופגים ומכילים ומנסים לתקן מה שאפשר. אם היתה לי מכונת זמן והייתי חוזר לעבר ומתקן את השגיאות הגדולות והקטנות, הייתי שב כנראה להווה חדש ונוצץ ובו הילדים שלי היו מסבירים לי למה אני הורה כושל מסיבות אחרות לגמרי. זה מה יש.

בחמש בבוקר הלכתי לחפש מכונת קפה, העייפות כבר סחררה אותי, ולהירדם על כיסא בחדר מיון התברר כאתגר גדול מדי. התחלתי את היום בשש בבוקר ולא ציפיתי לסיים אותו עם תומר הדואב במיון. מצד שני, מי כן מצפה לסיים איזשהו יום במיון?

חדר ההמתנה הוא חלל לא גדול שמחולק באמצעות וילונות לעמדות המתנה קטנטנות. לידינו תייר גרמני שיכור שעף מקורקינט מבקש מדי פעם באנגלית קלוקלת Someving for ze pain. ממול שוכבת הומלסית שהגיעה למיון כדי להתארגן על מיטה. כשהמאבטח גדל הקומה מודיע לה שפה זה לא מלון, היא שולחת אותו להזדיין. הוא לא מתרגש. קור רוח הוא דרישה בסיסית לעבודה במקום הזה.

אולי אפשר היה להוריד מעלה או שתיים מקור הרוח הנ״ל. את רוב הזמן במיון מעבירים בהמתנה, בלי לדעת עד מתי ולפעמים גם למה. אני שואל בנימוס, והאח תולה בי עיניים תמהות. מבחינתו זו שגרה: מה, אתה לא יודע שעכשיו צריך לחכות לרופא/ה שיתפנו? ושלאף אחד אין מושג מתי זה יקרה? 

אחרי הרופאה עוברים לשלב המתנה חדש – לאורטופד. איפה הוא? אף אחד לא יודע. אנחנו שומעים שיחות טלפון נזעמות מדלפק האחיות, שמנסות להבין מה קורה. בסוף מתברר שהיתה תאונה קשה וכולם, כולל האורטופד, בחדר הניתוח.

מחכים. 

כשהוא מגיע כבר אור בחוץ. תומר מסביר לו שמדובר בפציעת ספורט. כדורגל? לא, איגרוף תאילנדי. הוא ממשש ובודק ומזיז ומתחיל לסכם. אין שבר, חשש לקרע, אמרנו פציעה במשחק כדורגל, נכון? לא, תומר מתקן אותו שוב, איגרוף תאילנדי. הוא מהנהן ורושם לנו מכתב שחרור והפניה שבה כתוב ״פציעה בזמן משחק כדורגל״. אני מניח שהוא לא ישן מעל 24 שעות. לברך הנפוחה והכואבת לא אכפת איזה ענף ספורט נרשם לגנותה.

יש פער עצום בין הסבל הפרטי של הבן שלי, שגם אם הוא מסתובב בגוף של גבר הוא עדיין לגמרי הילד שלי, לבין הגישה של המערכת. הצוות עמוס ומותש, מנוסה ומורגל, ומה שעבורי יכולה להיות חוויה ראשונית ומצלקת, הוא עבורם עוד יום שגרתי. זה פער שמעורר זעם, שקשה לגשר עליו. קל לכעוס על ״המערכת״.

כשחיפשתי בחמש בבוקר קצת קפאין נתקלתי באח שצעד במסדרון ושאלתי אותו איפה יש מכונת קפה. אין, הוא אמר, בוא איתי. ולקח אותי לחדר הצוות ושאל כמה סוכר והכין קפה שחור לאיש שהוא לא מכיר, וכנראה ברור לו שאם הוא נמצא במקום הזה בשעה הזאת לא מדובר בנסיבות מוצלחות. גם זו המערכת, אנשים עייפים ועסוקים שפה ושם עושים חסד קטן.