ארכיון תגים | יפו

הגיבור האמיתי של הערב

היו כעשרים קרבות בערב האיגרוף בנמל יפו השבוע, והיו מתאגרפים טובים יותר ופחות, דרמות ונוק אאוטים, וכמה אנשים שאני אוהב שניצחו והפגינו וירטואוזיות ואגרופי מחץ בזירה. אבל מי שהיה עבורי ה-גיבור של הערב סיים את הקרב שלו על הקרשים בסיבוב השני. 

קוראים לו יעקב, איש מקסים ולא קטן, שעלה לקרב במשקל כבד. כמו כל דבר בחיים, גם ״משקל כבד״ הוא עניין יחסי. קרבות אמורים להיות מאוזנים – לוחמים ברמה דומה ומשקל דומה שמנסים באופן תרבותי והוגן להוריד זה לזה את הראש. אבל עקב נסיבות מצא את עצמו יעקב עולה לקרב עם יריב ששוקל 12 קילו יותר, גבוה ממנו בראש, ובאופן כללי משדר וייב של יצור מיתולוגי מעדות גודזילה וקינג קונג. זה נראה, כמו שאמר חבר שעמד לידי, כמו רוקי נגד איוון דראגו. 

זה היה ידוע מראש. ליעקב ניתנה האפשרות לסגת, והוא נפנף אותה הצידה. הוא עלה לזירה במבט רגוע ובטוח, התאגרף לא רע בכלל סיבוב וחצי, לא נבהל ולא בורח, מנסה ככל יכולתו לפגוע בענק שמולו – לפחות מדובר במטרה גדולה – נפל פעם אחת וקם, ולבסוף חטף מכה חזקה מדי והקרב הסתיים. 

עמדתי בקהל ומחאתי כפיים, ואז התחיל הקרב הבא, ואחריו עוד אחד, ולפתע גיליתי את יעקב עומד לא רחוק ממני עם כוס בירה ביד ומבט מפוכח. כששאלתי אותו לשלומו הוא נאנח ואמר ״בחיים לא פירקו אותי ככה״, אבל האינטונציה והבעת הפנים היו של שביעות רצון וסיפוק. 

כיף לנצח ועדיף לא לחטוף, אבל יעקב ירד מהזירה עם משהו גדול וחשוב לא פחות. המהות של העלייה לקרב עבור חובבנים כמונו היא התמודדות עם פחד. החרדה הבסיסית מסכנה, הפחד מהפומביות של כל זה, ועוד שלל חששות. יש משהו מנוגד לטבע בללכת מרצון למקום שבו מחכים לך כאב וסכנה, בתוספת אי ודאות לגבי איך תתפקד ותתמודד מול קהל. ויעקב צעד בשביל הזה, ועשה את המיטב בנסיבות חסרות סיכוי. אני מניח שדווקא בידיעה הזו, בנכונות להתמודד ולחטוף, יש כוח גדול יותר מניצחון. 

יש משהו מכונן בידיעה שעלית לזירה ועשית את המקסימום, ולא משנה מה התוצאה. והעמידה הנונשלנטית הזו אחרי הקרב, עם בירה ביד, היתה בעיני חלק לא פחות מהותי מהניצחון הפרטי הזה, ניצחון שהיה טמון בהפסד בנוקאאוט. יעקב, אתה כוכב הערב שלי. 

טילים ותרגילי מראה

בדיעבד זה היה טיפשי למצוא את עצמי באמצע אימון איגרוף כשהאזעקות התחילו. כמו שאמר לי אחר כך חבר, כנראה שמכות לראש באמת פוגמות בשיקול הדעת. אבל הייתי חסר שקט וחרד מדי. הכותרות דיברו על מתקפת טילים מאיראן ב-12 השעות הקרובות, ומה יכולתי לעשות, לסדר את הבית למקרה של ביקור בליסטי? אימון נראה כמו חלופה מוצלחת. 

יש משהו מפלצתי בהודעות האלה מראש, בדחיסת אקט ברברי של הרג והשמדה למעטפת מאורגנת. כמו ביריון שמודיע שהיום בין ארבע לשש הוא יגיע אלי הביתה ויפרק לי את הצורה, אבל באופן מתון. בלי לשבור יותר מצלע אחת – הרי הוא לא רוצה הסלמה. וכך מודיעים לנו על טילים שמשייטים להם בדרך, אנחנו מכריזים על מטוסים שעוד מעט ימטירו פצצות, הכל מאורגן, מסודר, מנומס. קצת דומה לאיגרוף ולאמנויות לחימה בכלל – אריזה של הדחף הבסיסי לשבור עצמות למערכת של כללים וחוקים.

דיוושתי למכון ברחובות נטושים, לא נותר זכר לנהגים העצבנים שניסו לחצות פקקי ענק כדי להגיע הביתה לפני המשלוח מאיראן. התחלנו באימון, עובדים על תרגיל מראה: אני נותן אגרוף והיריב צריך להחזיר בדיוק אותה מכה. מכיוון שאני יודע מה מגיע אני יכול להתאמן על הגנות ומכות נגד. ואז מתחלפים. תהיתי אחר כך האם גור, המאמן המופלא שלנו, החליט על התרגול המסוים הזה כי הסימבוליות מצאה חן בעיניו.

האזעקות התחילו בערך באמצע האימון. במשך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתאגרפים בזמן שגור מקריא כותרות, אבל מהר למדי נשברנו ופרשנו כל אחד לטלפון שלו, לגלות אם מישהו היה בדיוק בזירת הפיגוע ביפו, להרגיע צאצאים מפוחדים, לבדוק שכולם בטוחים. והאדרנלין התפוגג, והמציאות פלשה, ולא הייתי בטוח מתי לצאת הביתה, כמה זמן לחכות, ואיך אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

אבל נגה היתה תקועה בתחנת רכבת, קצת מבוהלת על הרציף, בלי דרך להגיע למרחב אחר, מוגן יותר או פחות, ופתאום הכול היה ברור. חיכיתי לקצת שקט מאזעקות, דהרתי הביתה, חולף על פני עוד רוכב אופניים בודד וזוג שרץ עם הכלב, הזמנתי מכונית ונסעתי לאסוף את הילדה, מרגיש סוף סוף מועיל ועם מטרה ברורה. 

בערב שכולו בופה של פחדים ודחפים קמאיים, האינסטינקט האבהי היה המנה הכי מוצלחת ומנחמת. ואחרי שהכול נגמר לא רציתי ללכת לישון, מוצף אדרנלין ופחדים שהודחקו, תוהה אם יהיו עוד הפתעות באמצע הלילה. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר סתם ככה, מהלחץ, כי כל הכיף פה. איראן, דונט שוט.

החופש האמיתי מתחיל על הספה

היו לי תוכניות, אפילו רשמתי לי שלא אשכח. שבוע חופש, כשכל הנוצרים חוגגים את יום ההולדת של בן הנגר מנצרת, ספק יהודי ספק פלשתיני, ואין אימיילים ואין עם מי לדבר, כמעט.

מה בתוכנית: מפגשי קפה עם חברים, נסיעה לירושלים לנגה, תערוכות, סידורים, סרט לבד או ביחד, כל מה שיש לעיר הגדולה להציע במנות גדושות, אסקפיזם לפנים. וזה עבד ביומיים הראשונים, באופן מקרטע משהו. ביום ראשון בצהריים למשל מצאתי את עצמי יושב מול הסרט התיעודי על נובה, צופה באנשים שמנסים לתאר את הבלתי נתפס. לא הבילוי האידיאלי ליום חופש.

בשני דווקא הגעתי לירושלים, ובשלישי ליפו, ושם התחלתי להרגיש רע. ניסיתי להתעלם ולהדחיק סחרחורות ומיחושים, עד שהחלטתי שדי, חזרתי הביתה וקרסתי על הספה. 

ואז התחיל החופש האמיתי. היה את הרגע המכונן שבו הבנתי סופית שלא מדובר בהתקף חרדה, ושאין ברירה אלא להיכנע ולנוח. תה ושמיכה, בינג׳ טלוויזיוני שלא דורש מאמץ קוגניטיבי מופרז, וזהו, לא זזתי עד הלילה. תוכניות בוטלו, ואחרי רגע של אכזבה קלה התמלאתי בשקט גדול. היה משהו מרגיע בידיעה שזה בסך הכל וירוס או משהו, לגמרי עניין של הגוף.

או שלא. האם הייתי מרגיש רע גם אם זה היה שבוע עבודה רגיל, או – ואני חושד באופציה ב׳ – שהגוף שלי זיהה הזדמנות לקרוס סוף סוף, מותש ממה שהנפש עוברת מאז ה-7 באוקטובר? כי חופשה בימים האלה לאו דווקא טוענת מצברים ומספקת מנוחה, אלא מגבירה ומדגישה את הפער בין הבועה היומיומית למציאות המזוויעה, ולפוטנציאל של הסלמה מצפון ומדרום. קמים בבוקר עם הקפה לעוד יום רגיל, אבל בעצם חיים על הקצה. ויש לזה תג מחיר נפשי.

כך שרק אחרי שנזנחו כל התוכניות, והגוף קרס, יכולתי לנוח באמת. לאגור קצת כוחות לקראת המשך ההתמודדות עם המציאות כאן, שהווילון שהסתיר אותה הוסט הצידה באלימות וכבר לא יחזור, ונותר רק לקוות שכל זה יוביל לאיזה שינוי אמיתי, ולחיים סבירים מחוץ לבועה.