״אז עכשיו תהיה מהאנשים המתלהבים האלה שלא מפסיקים לדבר על יפן?״ שאלה נגה, והתשובה היא כן, בהחלט כן. 

יש משהו יומרני עד אימה בלכתוב על מדינה שביקרת בפעם הראשונה למשך שבועיים. מדינה ענקית של 140 מיליון איש, ואני כבר גיבשתי דיעה על סמך הצצה לחלק מזערי ממנה. כמו אמריקאי שיכתוב את רשמיו על תל אביב בפרט וישראל בכלל אחרי כמה ימים במלון על הטיילת. 

ובכל זאת, יש כנראה סיבה להתפעמות החד פעמית שלי מיפן. כבר יצא לי להתלהב ולהתאהב במקומות שביקרתי בהם (היי ניו יורק, הולה מדריד), אבל אף פעם לא חשתי צער פרידה כל כך עמוק וחריף בסוף חופשה. ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. ראינו שם מקומות יפים עד כאב, אבל לי מתחשק כל הזמן לדבר על התחבורה הציבורית היפנית.

ואולי זה לב העניין. אחרי יום יומיים הבנתי שיפן היא גירסה של העולם אילו הכל היה עובד בו כמו שצריך. הייתי במקומות שבהם התחבורה הציבורית מתקתקת ומגיעה בזמן, אבל לא באופן הסינרגטי היפני המושלם. זו לא רק הדייקנות – אלה גם השילוט וההוראות שלא מאפשרים לטעות, התדירות המטורפת, כמות הסדרנים שיכוונו אותך לרציף ולקרון, נהג האוטובוס שאומר תודה לכל נוסע שיורד, והשירותים הציבוריים הנקיים להפליא גם באמצע תחנה מרכזית סואנת. יפן היא יקום מסודר, נקי ובטוח. כמו שאמר לי חבר שגר שם – אם אתה מתלבט לגבי משהו תהיה בטוח שמישהו כבר חשב על זה ויש פתרון מסודר וקל. 

וכך, אחרי כמה ימים השרירים מתרפים, חרדת העולם המערבי מתפוגגת, הלב נרגע. אתה מבין שלאן שלא תלך יהיה בסדר, וגם יפה ונקי. לא צריך רשת ביטחון כי היא כבר ארוגה אל תוך מרקם הדברים. ברור שהמטרייה ששכחתי בבית הקפה תהיה שם למחרת, והתחושה היא שאם אשאיר את התיק שלי על ספסל ברחוב ראשי בטוקיו הוא יחכה לי שם בסבלנות, או יוחזר על ידי אזרח אדיב למלון.

בשלב מסוים זה כבר מרגיז – יפן מציבה מראה המעמתת עם חיי היום יום הקלוקלים. הכל יפה, זול, יעיל וקל. בשבוע השני, כשחיכינו לאוטובוס והוא איחר בשלוש (!) דקות, היינו נרעשים. אחרי חיים שלמים במדינה שבה אין לדעת מה יילד יום, מתי יגיע האוטובוס ומה הקשר בין שעת פתיחה נקובה למציאות, יש משהו מטלטל במקום שמתפקד בדיוק של שעון יפני.

אני לא יודע מה המחיר של כל זה. יש משהו רובוטי בהתנהלות של נותני שירות יפניים (נסו לבקש שינויים בקפה שלכם, בהצלחה), אבל מצד שני גיגול קצר מגלה שאמנם אחוז ההתאבדויות ביפן לא נמוך, אבל גם לא גבוה במיוחד (בארה״ב מתאבדים יותר למשל) וכך גם אחוז מקרי הדיכאון. בכל מקרה חזרתי הביתה אל מירי-רגב-לנד המקרטעת ופתאום אי אפשר לא לבהות בכל התפרים הגסים עד פרומים, בלכלוך, ביוקר המחיה ותג המחיר. אני מת על תל אביב אבל כבר נקרע מגעגוע לטוקיו.

על פסגת ההר בהאקונה, איזור תיירותי קסום ביפן, אנחנו מבקשים משתי צעירות לצלם אותנו. הן חייכניות ונחמדות, ושואלות מאיפה אנחנו. התשובה "מישראל" גורמת לחיוך להחמיץ. הן לא אומרות דבר, הן לא צריכות להגיד. 

בארוחת הערב אנחנו יושבים ליד זוג בריטי מבוגר. הוא טיפוס, מסוג האנשים שברור שיש להם חתיכת סיפור. ישראל? כן הוא קורא את החדשות, לא פשוט. הוא נראה כמי שמשתתף בצערנו. היה פעם בתל אביב, וגם בקטאר וערב הסעודית. יש מצב שמבחינתו כולנו אותם ברברים. אולי הוא לא לגמרי טועה.

ביום שני, יום העיסקה. אנחנו בתור לרכבל, ואז בתצפית, ובשיט על אגם פסטורלי, ובכל מקום יש זמזום בעברית, יפן מלאה ישראלים, וכולם מדברים על מתי ישחררו ואת מי, וקטעי וידאו מתנגנים מטלפונים מעל הר געש יפני, שחרור חטופים ותום הטירוף שהחל בשבעה באוקטובר יחד עם ארוחת בופה מפנקת במלון. 

המוכר בחנות תחריטי העץ שגילינו במקרה בקיוטו נפעם לשמוע שאנחנו מישראל. קוראים לו ישוע, הוא יודע שזה בעברית במקור. הוא מזמין אותנו להופעה של חבר שלו ומצייד אותנו בשקית ממתקים מקומיים, צידה לדרך, ומוסיף "שלום". 

אנחנו צועדים ב"שביל הפילוסופים" כשגבר יפני שעובר לידינו נעצר ומתחיל שיחה. ישראל? הוא נראה כאילו ציפה שנביא את הגמלים שלנו איתנו. יש לו חולצה של בוב דילן, והוא מספר שזה הזמר האהוב עליו. הוא אוהב גם את ניל יאנג ומופתע לשמוע שבמזרח התיכון שמעו עליו. 

ביום האחרון בקיוטו, מטר מהמלון, רעש והמולה. הפגנה של יפנים בעד פלסטין, דגלים ופליירים וססמאות באנגלית רצוצה. אני מתכווץ קצת, מסרב לקחת פלייר מיפנית קטנה ונסערת. רוצה לשאול אותם מה להם ולנו, אם לא שמעו שיש עיסקה, תכף פורץ שלום, או לפחות נרגע קצת הקטל. ולמה אתם מפריעים לי כשכבר הצלחתי להתנתק כל כך יפה?

"פלסטין תהיה חופשייה" הם צועקים, וגם מוסיפים את הנהר והים, ואני מסתובב והולך, כי החופש שלי תכף נגמר. אני בגן עדן חייזרי שמרגיש הכי רחוק שאפשר מהבית, אבל יש דברים שאי אפשר לברוח מהם.

כשנסעתי לטיול הגדול אחרי הצבא ידעתי בעיקר שאני רוצה לנסוע למקום אחר – במובן של שונה לחלוטין מזה שאני נמצא בו. אני מניח שזו היתה תגובת נגד למדים, לתחושת המכבש שמשטח אותך לחלק מעיסה כללית אחת, לשגרה על סטרואידים. 

נזכרתי בתחושה הזו כשצעדנו בערב בטוקיו, ומולנו עבר איש בבגדי ריצה עם מסיכת אריה על הפנים, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. זו תחושה שמלווה אותי כל רגע בטוקיו, מפגש עם ציוויליזציה זרה, חייזרית. דומה מאוד אבל שונה לגמרי. 

יש משהו מתעתע בנסיעות לחו'ל אני רוצה להתרחק מהמוכר, לנשום אוויר אחר, ואז נוחת בבירות אירופאיות ומרגיש בבית העירוני שלי, כי הכל קצת דומה. יש איזשהו מתח בין הרצון לגלות ולחוות הרפתקאות לבין הצורך בביטחון, המוכר והידוע. 

בטיול ההוא במזרח ברחתי למקומות אחרים ורחוקים ומצאתי את עצמי רוב הזמן עם ישראלים, מתבונן מבחוץ על עולם מוזר. ההבדל המרכזי בין יפן למזרח של אחרי הצבא – תאילנד, נפאל, הודו – הוא ששם הרגשתי זר, אבל מביט על אנשי מדינת עולם שלישי מהצד וקצת מלמעלה. 

ביפן הזווית שונה. טוקיו מרגישה כמו עיר מהעתיד, חכמה ויעילה יותר. החל מהתחבורה הציבורית המדויקת ועד לאסלות חכמות עם לוח מחוונים שלא היה מבייש חללית של נאס"א. הפעם אני זה שמגיע ממדינה מתקדמת פחות, מבורדקת יותר. 

אני מסתובב בטוקיו ומרגיש בה זר באמת, אולי בפעם הראשונה. וזה נפלא. 

אוססס היא כנראה קיצור של ״או נגאי שימס״, שזה בתרגום חופשי מאוד ״בבקשה״ ביפנית. משתמשים בספק-מילה-ספק-נהמה הזו במועדוני אמנויות לחימה בכול העולם (דווקא ביפן יש לה קונוטציות מיליטריסטיות שליליות), כולל במרכז תל אביב, במקום שבו אני מתאמן באיגרוף. באימונים הראשונים, בעודי עומד לא נינוח על המזרן, זה נשמע לי מגוחך. לא היתה לי שום כוונה לסגל לעצמי את המנהג המשונה הזה. הזמן עבר. השבוע הייתי בהדרכה ובכל פעם שהמדריך שאל אם הכל מובן הייתי צריך להתאפק לא לענות לו ב״אוסססס!״.

מדובר במילה ורסטילית וגמישה כמעט כמו ״סבבה״. המאמנת שואלת אם הבנו את התרגיל? אוססס. הודעה על ערב קרבות, חילופי מאמנים, פלישת חייזרים – אוססס. יריב שהצליח להכניס אגרוף יפה לצלעות שלי ואני רוצה להביע הערכה – אוססס. בסך הכל נוח, צליל שסוגר כל פינה. 

אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה התחלתי לדבר את השפה המקומית, הניב של המכות. בתיכון היתה לי מורה לצרפתית שטענה שכשאתה לומד שפה, אתה לומד גם תרבות, ומתחיל להבין את המקומיים טוב יותר. אני מניח שזו הסיבה שלא משקיעים בלימודי ערבית בארץ, אבל זה כבר סיפור אחר. כמו אדם שמגיע לארץ זרה ולאט לאט קולט מילה פה וביטוי שם, הפנמתי את התרבות המקומית מאימון לאימון. חטפתי פחות והגנתי יותר, משהו בתנועה של הרגליים – שמאל תמיד קדימה, ימין מאחור, מרווח קבוע, יציבות! – הפך טבעי, וה-א׳ וה-ס׳ התחילו להתגלגל בגרון.

זה ביטוי מילולי די בודד בשפה שרובה דיבור של הגוף. מכה קלה של כפפה בכפפה לפני שמתחילים, סימון לשותף לאימונים לשמור פנים או להפחית עוצמה, והחיבוק בסוף קרב אימון, שמבחוץ נראה לי זר ומוזר – למה לחבק גבר מיוזע שניסה להכות אותי – ועכשיו זורם ממני בטבעיות, ביטוי להכרת תודה למישהו שהוציא ממני את המקסימום, שהיה איתי בתוך החוויה הלא טבעית והמפחידה הזו. 

אני לא מגדיר את עצמי כמתאגרף, אני לא מספיק מהיר, גמיש, טכני וכל השאר. אבל אני דובר את השפה, והעולם הזה על האנשים שבתוכו ועל המנטליות שהוא מייצר ועל המכות, הפך לחלק מההגדרה העצמית שלי. יותר משלמדתי לתת ג׳ב ולשמור פנים, למדתי תרבות וצורת מחשבה חדשה, וזה נפלא, גם אם כואב לפעמים. כמו שכתוב בגיף שגור שלח לי פעם – אוססס של אהבה. 

הספרים הכי גרועים, אולי כמו כל מערכת יחסים, הם אלה שמתעתעים בי ומושכים אותי עד נקודת האמצע ולפעמים מעבר לה, ורק אז אני מבין שצריך להימלט, כלומר להוציא את הסימניה ולהחזיר למדף. ספרים גרועים באמת? זו לא בעיה. אחרי כמה עמודים אני יודע איפה אני עומד. אם מדובר בספר טיסה, אוסף קלישאות, כתיבה גרועה או כל בזבוז נייר ודיו אחר. ויש גם ספרים טובים שאחרי כמה עמודים ברור שזה לא הם, זה אני. לא מתאים כרגע. אולי בעוד חודש ואולי אף פעם.

אבל המתעתעים יכולים לעורר בי זעם של ממש. בשבוע שעבר הגעתי אל נקודת האמצע של "אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו, ולא יכולתי עוד. ישבתי על הספה מול הספר, הבטתי בו והיה לי ברור שזה נגמר, אבל לא הצלחתי להבין למה. 

אני יודע למה התחלתי לקרוא אותו, ולמה השקעתי מאמץ בלנסות ולהמשיך עד העמוד האחרון. אישיגורו הוא סופר ידוע ונחשב, מישהו שכאדם קורא ברור לי שאני צריך להגיע אליו מתישהו. על הספר המסוים הזה שמעתי לא מעט והוא ספק משתייך ספק מתכתב עם ספרות מדע בדיוני, ז'אנר שאני אוהב מאוד. בקיצור, יש כאן עניין של דעה קדומה, גאווה וציפיות גבוהות.

אז איך הספר? לא רע. טוב אפילו. הוא כתוב מצוין, מתאר זכרונות של נערה בריטית מלימודיה בפנימייה, כשברור מהרגע הראשון שמשהו כאן אינו כשורה. אווירת איום שהולכת ומתחזקת. הכול טוב ויפה, באמת, וגם משעמם רצח. לא התחשק לי לקרוא, וזו אולי מילת המפתח – חשק. התמונה שעולה בראשי היא של מסיבה שתוכננה בקפדנות. היא מתרחשת בחלל מרהיב ומעוצב למשעי, כולם לבושים בטוב טעם והקפדה, האוכל אלגנטי ומעולה, ואין שום סיכוי שכל היופי הזה יופר במשהו מרגש או מפתיע. המוזיקה לא תהיה רועשת ואף אחד לא ירקוד, לא יהיו סמים חלילה, עקומת הליבידו תישאר שטוחה. חשק, יצר, יציאה מהקווים? לא בבית ספרנו הבריטי המוקפד. 

אישיגורו לוקח נושא עם פוטנציאל – ומכאן מתחילים ספוילרים מינוריים למחצה – ומטפל בו במכובדות נוגה. הגיבורים של הספר הם שיבוטים, שכל מטרתם בחיים היא לספק תרומות איברים לבני אדם עד התרומה שתהרוג אותם. הם גדלים בפנימיה ומגיל צעיר מודעים לגורל שמצפה להם. הרעיון הזה מתפוצץ מפוטנציאל – אלגוריה על הקיום האנושי בכלל, מרד נואש וחסר סיכוי אל מול הגורל שמצפה לכולנו, זעם, אבל, השלמה. ומה יעשו גיבורינו? ימרדו ויצטרפו למחתרת השיבוטים? יימלטו וינסו לשלוט בגורלם? יבחרו בחיים הדוניסטיים פרועים כדי להשחית את גופם, בצעד של מרד נואש כנגד בני האדם שמגדלים אותם כמשאב מתכלה, כמו עדר? 

לא. הגיבורים שלנו ישתו תה ויעלו זכרונות מימי ילדותם, בהם שזורים באיפוק מכובד תהיות על יחסים, מין, גורל וכל הג'אז הזה. וזהו. הם לא יעשו שום דבר קיצוני, לא יביעו רגשות עזים מדי, לא יפרצו אף גבול או סכר. התחושה היא שכל זה לא הולם סופר מכובד שנושא את עיניו אל רשימות פרסים יוקרתיות. כדי לוודא שאני לא משמיץ לחינם, ושבחצי השני של הספר לא מתפוצץ פתאום מרד משובטים עקוב מדם או משהו, חיפשתי ברשת ומצאתי תיאור מלא של הספר עד סופו, שבו – ספוילר אם לא הרסתי לכם עדיין את החשק לקרוא – אכן לא קורה דבר. מתוך שלושה גיבורים שניים תורמים איברים ומתים, והמספרת מסיימת את הספר כשהיא מקבלת בהכנעה את גורלה. שזה טוב ויפה, ואמירה מכובדת ועצובה על קיומנו, אבל מעניין כמו צבע מאיכות משובחת שמתייבש על קיר של דירת יוקרה. 

אני מניח שיש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה. אולי החיים שלהם מלאים ועשירים משלי וספרים כאלה הם איזון אינטלקטואלי מוצלח, ואולי ארומת האיכות שעולה מבין הדפים עושה להם את זה. אבל לי אין כוח לאישיגורואים. אני רוצה ספר שיגרום לי להרגיש – לא הדים קלושים של רגש עטוף בשכלתנות, אלא בעיטה בבטן, צריבה בלב. בלי מעצורים, ואם אפשר גם בלי תה.

אני עדיין לא מריח את העשן בתל אביב, אבל גם מרחוק שמתי לב איך המילה שריפה השתנתה להצתה. מעולם לא חיבבתי אש. היא נראית לי הפכפכה ומסוכנת. בלתי נשלטת. במדורות ל"ג בעומר אני מפחד שאחד מילדי הכיתה יתחיל לבעור. ומקווה שזה לא יהיה הבן שלי.

***

נתקלתי בטוויטר בסיפור רעידת האדמה הגדולה בטוקיו, ב-1923. ההערכות מדברות על 7.9 בסולם ריכטר, 140 אלף הרוגים ועוד 40 אלף נעדרים. הרעש התרחש בשעה 11:58, בשעה שבבתים רבים בישלו את ארוחת הצהריים. שלבו את זה עם בתי עץ וקיבלתם שריפת ענק.

עד מהרה נפוצה שמועה שהאשימה בחלק מהשריפות את הקוריאנים. יפן סיפחה את קוריאה ב-1910, והקוריאנים הגיבו בהקמת תנועת מחאה, כולל אלימות, כולל התנקשויות בפוליטיקאים יפנים. תמיד נוח יותר כשיש את מי להאשים. המוני יפנים זועמים חיפשו קוריאנים ברחובות. ההערכה הרשמית על מספר הקוריאנים שנהרגו במהומות עומדת על כ-300 איש. הערכות לא רשמיות מציבות את המספר על כ-6,000, אולי יותר. עדויות טענו שכוחות הסדר היפניים לא מנעו, ולפעמים סייעו, לפרעות בקוריאנים.

***

הטוויטר של נפתלי בנט, "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה".  יום אחרי עולה לפייסבוק התגובה הבאה:

***

יום שישי, עוזר לנגה להתכונן למבחן בספרות. היא לומדת את "אש וקרח", של רוברט פרוסט בתרגום של רענן אייכלר. ההשראה לסדרת הספרים של ג'ורג' מרטין "שיר של אש וקרח" ומכאן גם לסדרה "משחקי הכס".

אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.

מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ

לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ

נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ

גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי

לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

שֶׁוַּדַּאי

יַסְפִּיק גַּם קֶרַח.