אנשים מתחילים לחזור, והם נראים אותו דבר. פגשתי שניים מהם במשרד, לבושים באותם בגדים כמו פעם, נראים אותו דבר, אולי משהו קצת קהה בעיניים, אולי אני מדמיין. לא היה עליהם שום סימן של מלחמה, אפילו לא בדל רמז לעזה. 

את אחד מהם חיבקתי, הוא קצת הופתע. כבר הושיט יד ללחיצה אבל הייתי צריך לחבק. הוא סיפר על כמה הבן שלו גדל והשתנה בשישים הימים שבהם לא ראה אותו. הילד בן שנתיים, קצת יותר גדול ממני כשאבא שלי לא חזר, ולא ראה שינוי כזה או אחר, ובגלל זה הייתי צריך לחבק. כל מיני תפקידים התערבבו לי בראש – עמית לעבודה, אבא ששב הביתה, החברים של תומר שעדיין שם. זה היה כמעט יותר מדי.

הם מסתובבים במשרד והכול רגיל ונורמלי כאילו אין מלחמה בעולם. שום דבר לא מתפוצץ, אנשים מתלבטים מתי ומה לאכול לצהריים, זה בטח בלתי נסבל. אני מניח שהם לא מבינים איך העולם לא נעצר, איך זה שבאותה מדינה, אותו אזור זמן, מרחק שעות נסיעה ספורות, אנשים הורגים ונהרגים, ופה יוצאים לבירה אחרי העבודה, וכדור הארץ ממשיך להסתובב כאילו כלום.

האיש שלא הבין מאיפה נפל עליו החיבוק שלי סיפר שיש להם יום מרוכז של עיבוד ושיחה עם קב״ן, ושמחתי שלפחות במובן הזה צה״ל התקדם. אם כבר אותם מחדלים, לפחות לטפל בחיילים ביום שאחרי. וגם אם אין מה לבנות על הצבא שיכיל ויידע לטפל לאורך זמן וכמו שצריך, לפחות הוא פותח את הדלת ונותן לגיטימציה להמשיך ולדבר על רגשות ולגעת בפצעים שבנפש. אולי מהמחדל הזה יחזרו יותר אנשים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

אבל בסופו של דבר אבא חזר לילד בן השנתיים שלו, וזה המון. המלחמה הזו תשאיר מאחוריה כל כך הרבה יתומים, הורים שכולים ופגיעות נפשיות, אז בינתיים אתנחם בזה. באבא אחד שחזר.

חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.